פעם הבנק שלנו היה שייך לרוטשילד. הוא לעולם לא הסכים שהבנק
יתן הלוואות. היה בא לישיבות הנהלה וצורח:
"?!!You're lending my money to people I don't know"

סופר לי ע"י בכיר בבנק השקעות ישראלי


רוטשילדים מתים בין אוספי יודאיקה.
ירושלמים שאפתנים דוגמים סולו בללייקה:
מנסים להפוך תהליך בדיד
לבדיד יותר. (שווה-ערך לבנג'ו.)
רוטשילדים מוכרים את האחזקות בבנקים
הפועלים במדינות ללא עתיד.

לעיסת סיגר: "דונ'ט קריי פור מי, ארג'נטינה!"
(הנפת אס-עלה: "בבנק אנגלו-פלשתינה
אבא פתח לי חשבון צעיר.
כן, היו זמנים...") חימה מרוכזת:
"איך אתם מעזים  להלוות את הכסף
שלי - לאנשים שאיני מכיר?!"

רוטשילד מכר מזמן את המניות ביקב
זיכרון, כבר לא מקום מכובד לייקים:
ועדי עובדים ממלאים את הלו"ז
בחגיגות עשור לחברות שילוח.
הזמר מזייף בשלוש אוקטבות. ודג מלוח
בצלחת צופה בהבעה של בוז.

ירושלמים שאפתנים לא ימכרו לרוטשילד
רצועה דגומה עד העצם. ילדי הנרות של
תל אביב לא יצליחו להמיס את ליבו.
שעווה נמסה בחום. גם שוקולד.
או חמאה. אפילו יפהפיות עם שוקר
בתיק. בנקאי ותיק - הולך לקנות ארט-נובו

בפאריס: קלימט מקורי עם שאיפות של שטיח פרסי,
דיוקנה של אצילה וינאית שדומה לש.ג. פרקר
(נפטרה מקדחת באלף תשע-מאות שבע-עשרה).
ארט-נובו - השקעה בטוחה. הרחק מחופי הארץ.
מכובד אך לא מיושן. "א ורי אינטרסטינג ארטיסט."
אך באף גלריה בגורדון זה לא יקרה.

הנדיב לא אוהב אותנו יותר. אנחנו
סיוט פיננסי. כמו נדל"ן בהיאחזות של נח"ל,
כמו מיצגים של אמנים צעירים מאוד
שעדיין משחקים מסירות עם באנגים,
כמו מוסיקה נסיונית. אבותינו המציאו בנקים,
נכדינו - יחסלו אותם. רוטשילד עוזב מבעוד

מועד. הוא צריך להספיק לפזר את
ההשקעות האחרונות ביורו. לקנות לגברת
רוטשילד במתנה תאגיד מטוסי-קרב.
לנשל מהירושה אחיין שהתחתן עם גויה.
להתייעץ עם רב. לדחות את שגריר מונגוליה.
ולמות בכבוד בין אלף חנוכיות זהב.