חלק ראשון - הכל קרה בגלל רותי

נטע תמיד אהבה את אמיר. אולי מאז שנולדו, אולי מאז שהוא חיבק
אותה בגנון כשבכתה, ונתן לה נשיקה. אולי מאז שהייתה בגן,
והבינה את פרוש המילה אהבה.

תמיד הסתכלה עליו, ורק עליו. גם כשעוזי עשה לה עיניים, גם כשדן
משך לה בקוקו בתקווה. היו לו עיניים ירוקות ושיער בהיר מתולתל
שהתכהה עם השנים. עכשיו, כשהגיעו לכיתה ו' היה שערו כהה כמעט
כמו שלה.

נטע אהבה להסתכל עליו, אהבה לשמוע את הקול שלו. לפעמים, כשהיה
מדבר בשיעור, הייתה פשוט עוצמת את עיניה, וחולמת. שותה את קולו
בדממה.

היא לא סיפרה לו, אבל ידעה שיש ביניהם קשר מיוחד. ידעה שהוא
יודע, שהוא מבין. משהו בצחוק הגדול שלו היה מכוון אליה, ורק
אליה. משהו בבדיחות שסיפר היה מיועד רק לה, תמיד היה מסתובב
אליה בסוף הבדיחה, וקורץ. היא הבינה אותו, ידעה עליו הכל, היה
ביניהם קשר בל ינתק. נשמות תאומות היא קראה לזה. חלקים מאותו
השלם.

נטע אהבה להצטרף לחברת הבנים. לתעלולים שעשו. פעם הצטרפה אליהם
כשהפכו את הקסילופון בחדר המוזיקה למטרה במטווח. אבן אחר אבן
זרקו על הבקבוקים הממולאים במים, שמורה המוזיקה טרח לצבוע על
מנת לגרום עונג לילדי הקיבוץ. קול ניפוצם נשמע קקפוני בעיניה,
נערה מוזיקלית שכמותה. היה מגע עוצמתי לאבן בפוגעה בבקבוק,
והיא ליטפה את אחת האבנים שהצליחה להשמיד בקבוק. כמה כוח, כמה
עוצמה יש בה. חלקלקה, המגע נעם לידה. חשבה לרגע האם כדאי
להצטרף לבנים המשמידים, והחליטה שאין לה צורך בזה, את הסיפוק
שלה היא מקבלת מתחושת פוטנציאל ההרס הטמון באבן. אין לה צורך
לממש אותו.

כשבאו הבנים על עונשם, וקיבלו משימות חינוכיות, הגיעו המחנכים
גם אליה. "מה קרה לך? ילדה בוגרת שכמוך. למה לא מנעת מהם
לקלקל, להרוס, להשמיד?" לא היה בפיה מענה. איך תסביר להם את
העונג הגדול שבצליל הזכוכית המתנפצת, שבצפייה בחלקיקים
הצבעוניים עפים לכל עבר. את היופי המדהים הגלום בתנועה החלקה
והזורמת של ידו של אמיר, כשהוא שולח את האבן, עוצם עין בלתי
מכוונת, ופוגע במדויק בבקבוק.

בפעם אחרת הצטרפה אליהם כשצדו ציפורים ברוגטקה. בהתחלה,
כשהצטרפה אליהם, לא האמינה שיצליחו לפגוע בדרורים הזריזים,
המקסימים, ואף לעגה להם וגירתה אותם לנסות שוב. תחושת קבס
מילאה אותה כשהבינה שאכן פגעו. הגוף הקטן המפרפר לרגלי אמיר,
שטלטל אותו בחדוות ניצחון, ובא להראות לה שהצליח. אפילו אז
אהבה אותו. למרות הגועל, למרות הכעס על הפגיעה ביצור חי. למרות
הכל.

כשחשבה על זה החליטה שאמיר הופך להיות יותר פרוע בחברה, יותר..
יותר רע. כשהיה איתה בלבד, היה שונה לחלוטין. הם היו מטפסים
יחד אל ראש מגדל המים, ומביטים ממנו אל המכוניות החולפות
בכביש, אל צמרות האקליפטוסים מתחתיהם. מחליפים ביניהם מבטים
עצורי נשימה ומתפעלים לנוכח השקיעה עטורת העננים.

יד ביד הלכו בחורף בחורשת האורנים, מחפשים פטריות מתחת למחטים,
דואגים להשאיר את גדם רגלה של הפטריה, כי סיפרו להם שכך תוכל
לגדול גם בשנה הבאה. חלקת הצבעונים שגילו, ולא סיפרו עליה לאף
אחד אחר, להשאיר אותה סודית שלהם, חלקת אלוהים הקטנה שלהם.

יום אחד, כששאלה אותו נטע למה הוא כל כך שונה איתה, ובחברה,
השיב לה אמיר: "אני זיקית". השיב ולא הוסיף. היא ניסתה להבין
למה התכוון. לא רצתה לשאול אותו שוב, על מנת לא להרתיע ולהרחיק
אותו. אולי התכוון לכך שהוא רוצה להשתלב? נטע אהבה אותו יותר
אחר כך, אולי בגלל שלא הבינה אותו עד הסוף.

קשה לשמור על אהבה גדולה כזו בסוד. במיוחד בחברת הילדים
בקיבוץ. כל היום היו יחד, מהשכמה בבוקר, ועד השכבה בלילה, למעט
מספר שעות בודדות אחרי הצהרים, שבהן הלכו לבקר את ההורים. חברת
ילדים לוחצת, מכתיבה מוסכמות חברתיות וקשות, ומי שסטה נענש
בחומרה. הושם ללעג ולקלס.

במקרה אחד נטע הגנה על כבודה, כשהאשימו אותה בכך שהיא ואמיר
לנצח, שתי נשיקות במצח. היא הזמינה את כל הבנים, יחד, לקרב
מולה. שבעה מול אחת. כוחות כמעט שווים, כשמכירים את הכוח
שמספקים להט ואמונה. היא כמעט וניצחה. הרגישה מרומה כשהגיעה
אחת המטפלות, וניתקה את הילדה המדממת מערימת הבנים המצווחים
שורטים ונושכים.

הם שמרו על הקשר שלהם בסוד.

רק לאיילת היא סיפרה הכל. איילת אחותה הגדולה, החכמה, שידעה
הכל.

אחד הזכרונות הראשונים של נטע היה, כשהלכה לטייל עם אמיר, בגיל
שנתיים וחצי, ליד חדר האוכל. ערומים, יחפים, לא שמו ליבם אל
החלון המנופץ, שזכוכיות ממנו היו פזורות על הדשא.

כשבאו אל איילת בת הארבע עשרה בוכים, מייללים כמעט עד אובדן
עשתונות, היא טיפלה בשניהם. הושיבה אותם אחד ליד השני, הביאה
פינצטה, ובסבלנות אינסופית שלפה מרגליהם את רסיסי הזכוכית, אחד
אחד.

"את לא יודעת שלבני קיבוץ לא נכנסות זכוכיות לרגליים?" שאלה
אותה איילת. לא, נטע לא ידעה את זה. לא בגיל שנתיים חצי. אבל
היא המשיכה לשמוע את המשפט הזה, והתחילה לתהות על המשמעות
שלו.

פעם, כשהגיע לבקר אותם בן דוד מן העיר, פתחה איתה איילת בשיחה
על הנושא. ההבדל שבין הגזעים השונים. "תראי, לכל אחד יש את
המשחקים שלו. קחי לדוגמה גוגואים. קיבוצניקים עושים מהם
משרוקיות. תחשבי כמה עבודה יש בזה, וכמה מעט תועלת מפיקים מכך.
כי כאלו הקיבוצניקים, חמורים. לעומת זאת העירונים משתמשים
בגוגואים כשווה כסף. כי כאלו העירונים, חומריים. והמושבניקים
משחקים משחק שבו צריך להעיף גוגו אחד מתוך הגומה, ולהשאיר אחד
בתוכה. והרי לא דרוש כאן כשרון, זה עניין של מזל. כי מושבניקים
לא מאמינים בשכל".

"ולמה לבני קיבוץ לא נכנסות זכוכיות לרגליים?" הקשתה נטע. היא
כבר הייתה בת שמונה, והתעקשה על שלה כשרצתה לקבל תשובות. היא
בחנה את בן הדוד, את כפות רגליו, והחליטה שהוא לא שונה ממנה
בהרבה, למרות שהיה עירוני רכרוכי.

איילת ניסתה להסביר. "לבני קיבוץ לא נכנסות זכוכיות לרגליים,
כי יש להם עור קשה, עור פיל. גם אם יכנסו להם זכוכיות לרגליים,
הם לא ירגישו את זה, את מבינה?" איילת הביטה באחותה הצעירה,
וניסתה שוב "זה עניין של גאוות יחידה. לא להפסיד, ולא לבכות.
שלא תעיזי שיכנסו לך שוב זכוכיות ברגליים, שלא תעיזי לחוש את
הכאב".

איילת הייתה היחידה שנטע פנתה אליה, בשאלות, בתהיות, בחרדות.
כמה אהבה לשמוע אותה מנגנת על הגיטרה בקבלות השבת המשפחתיות,
מנצחת על המקהלה המאומנת של כל בני המשפחה, מובילה אותם
בחגיגה.

החמה מראש האילנות נסתלקה,
בואו ונצא לקראת שבת המלכה,
הנה היא יורדת הקדושה הברוכה,
ועמה מלאכים צבא שלום ומנוחה,
בואי, בואי המלכה,
שלום עליכם מלאכי השלום.

קבלת השבת אצלם הייתה מיוחדת, ייחודית. אצל שאר בני כיתתה לא
התקיים טקס כזה. אמנם החולצות היו לבנות אצל כולם, אבל רק אצל
נטע הדליקו נרות, בירכו ושרו. איילת ניגנה בגיטרה, והם היו
שרים עשרות שירים. היה להם סדר מסורתי שבו נהגו לשיר את
השירים, ואבוי למי שסטה מן הסדר הקבוע, או ניסה להוסיף שירים
נוספים.

הייתה לנטע משפחה גדולה. אחים, אחיות, אחים מאומצים, תיירים
ואורחים שנשארו והתאהבו. ולכל אורח חדש חיכה אותו הטקס הקבוע.
נטע קראה לו טקס ההשפלה הקבוע.

אביה היה מזהיר את האורח מראש, שיתכונן ויכין שיר, משהו שהיה
נהוג לשיר אצלו בבית, בארצו. ואז, אחרי כעשרה שירים מפי כל
המשפחה המלוכדת והמזמרת, היה נופל העול על האורח. כמעט תמיד
היה מגמגם ומזייף, מיראה ומגודל המעמד, מפחד הקהל שנפל עליו.
השיר בקבלת השבת היה אבן בוחן. מי ששרד מבחן זה, היה נשאר
ומתאהב במשפחה, כי זו הייתה דרך מצוינת לשבור את הקרח. ומי שלא
שרד.. אלו נשתכחו מהלב.

נטע הביאה את אמיר ערב שישי אחד לקבלת השבת. הוא היה המום,
מוקסם, נדהם. וכולם הוקסמו ממנו, כששר בקולו הגבוה הצלול את
ירדה השבת.

ירדה השבת אל בקעת גינוסר,
וניחוח עתיק בשוליה.
ויעמדו מסביב הררים שושבינים,
לשאת אדרתה הזוהרת.
תעלנה יונים מכנרת הים,
קבל את רוחה הזוהרת.

אמיר שר וזרח. טבל עצמו באורה המחמם של הקבלה, של האהבה שעטפה
אותו, בשייכות לאורגניזם הזה שנקרא מקהלה. משפחה. אילו היה
יכול לבחור לעצמו רגע להקפיא בו את הזמן היה בוחר ברגע הזה.
כשעוד לא מכירים אותו עד הסוף, כשעוד מתפעלים ממנו, כשעדיין
אין ממנו ציפיות.

נטע ישבה לידו ומצאה את עצמה מקנאת. בכך שכולם יכולים להעניק
לו תשומת לב כרצונם, ואילו היא נאלצת לשמור על עצמה, להתרחק
ממנו. כל רצונה היה להיות איתו עוד ועוד, אך חברת הילדים
הפולשנית מנעה זאת ממנה, גזלה אותו.

כשהגיע החופש הגדול של כיתה ו', ניתן להם חופש כמעט מוחלט
מחברת המבוגרים. "אתם כבר ילדים גדולים, ובשנה הבאה תעברו לבית
הספר האזורי. תסתדרו לבד". כך נאמר להם.

והם הסתדרו לבד. בחבורות חבורות.

אמיר הנהיג את חבורת הבנים. רותי את חבורת הבנות. ונטע נתקעה
בין שתי החבורות.

כל החורף צפתה בחרדה, וניסתה להכחיש בעזרת חולצות רחבות את
העובדות המבצבצות, אך הקיץ והביגוד הקצר והצמוד אילצו אותה
לעמוד בפני האמת העירומה.

האחראית על מחסן הבגדים כבר לקחה אותה לשיחה, והציעה לה להתחיל
ללבוש חזיה, הצעה שהיא דחתה בשתי ידיים, ובחלחלה גדולה. היא
לא, היא לא. זה לא הגוף שלה, זה לא יקרה לה. בלילות בכתה,
וניסתה ללחוץ בחזרה את השדיים לגופה. שילכו, שייעלמו. היא רוצה
להיות כמו שאר הבנים. הבכי לא הועיל.

היא רצתה להיות עם הבנים. רצתה להיות עם אמיר. אבל ידעה שהם לא
יוכלו לקבל אותה כאחד מהם אם תצמיח שדיים. והבנות? מעולם לא
הייתה חברה שלהן, מעולם לא חשבה כמוהן. ואיך תוכל להתחיל
עכשיו?

כל יום בצהריים היו שתי החבורות מכריזות על שביתת נשק במאבק
הסמוי ביניהן, ויוצאות יחד לבריכה. בבריכה הייתה החלוקה קצת
שונה. בין השחיינים הטובים לבין המגמגמים. נטע ואמיר היו
השחיינים הטובים ביותר. תמיד התגרתה בו, והתחרתה איתו. אהבה
להשיג אותו, להגיע לפניו, להספיק להסדיר מעט את הנשימה, מספיק
כדי לקרוא לו: "היי צב, איפה היית", ולזכות בהתזת מים אל
עיניה, או הטבעה.

אמיר היה יותר חזק ממנה. אבל הקרב איתו היה כרוך במגע גופני
שגרם לה להתרגש, להתנשם אף יותר ממה שדרש המאבק. והוא נהנה
להכניע אותה, אולי כמעט כמו שהיא נהנתה מלהכנע.

אולי זו הסיבה שאהבה ללכת לבריכה, ואולי פשוט משום שבבריכה היו
שניים על כיסא מלכות משותף. והיא נהנתה לחלוק כיסא זה עם
אמיר.

מחוץ לבריכה עמדה מלתחה, לשימוש המתרחצים. מלתחה שקירותיה
עשויים בטון מחורר, מזמינים אליהם את הילדים הסקרנים, ללמוד
סוד גופן של נשים. הילדים למדו כל שנה מחדש את מקומם של
החורים, מערימים על המציל, שהיה סותם כל שנה את החורים מחדש.
שותקים פעורי פה מול המראות הנגלים מבין הסדקים, חלקי גוף
ערומים עוברים בחטף אל מול עיניים קטנות, ההופכות פחות ופחות
תמימות, ככל שחולפות השנים.

וליד המלתחה צמח לו עץ התותים.

אולי דרושה כאן מילת הסבר על תותים. כמובן שאני לא מתכוונת
לתותי שדה. אבל גם בין תותי העץ ישנה אבחנה בין שני זנים. הזן
הנקרא תות שחור, שהוא יותר נפוץ, מתוק ומלכלך. והזן הנקרא
אדום, שהוא בשרי יותר, ומענג בחמיצותו הטבעית. ילדי הקיבוץ
התייחסו במעט זלזול אל עצי תותים שחורים, אולי בגלל שהיו כל כך
הרבה כאלו. את עצי התות האדום ניתן היה לספור על יד אחת, ולכן
נחשבו עשרות מונים טעימים יותר.

העץ שליד המלתחה היה עץ תות אדום, והתפצלות הענפים הראשונה של
גזעו הייתה מספיק גבוהה על מנת להבחין בין אמיצים לבין פחדנים.
הפחדנים קפצו מהארץ על מנת להגיע לענפים, לתפוש אותם, ולשדוד
תותים מתוקים ובשלים מבין העלים. האמיצים היו מחרפים נפשם,
ומטפסים כקופיפים על גזעו, פוצעים את ירכיהם, ועולים דרך אחד
הענפים אל גג המלתחה. משם היה אפשר להציץ למתרחצות ביתר קלות,
וגם לקטוף תותים טובים יותר, טעימים ובשלים יותר. תותים הפונים
אל השמש תמיד מתוקים יותר, וגדולים יותר.

נטע דוקא לא אהבה לטפס, סחרחורת הייתה פוקדת אותה בעת שטיפסה,
אבל היא חרקה שיניה וטיפסה למרות הפחד. ושם, על גג העולם,
הייתה יושבת על האסבסט הגלי, מחממת את ישבנה, עוצמת עיניים
ונותנת לקרני השמש לסנוור אותה. אמיר בדרך כלל היה בא לשבת
לידה, מציע לה תותים מהחופן שבידו. כמה אהבה לראות את הירך שלו
כמעט ונוגעת בזו שלה, שחומות שריריות וחלקות שתיהן. כאילו היו
גוף אחד.

ויום שישי אחד פרצה מלחמת התותים. הדבר התחיל כתחרות בין אמיר
לבין עוזי: מי יכול לאכול יותר תותים בבת אחת. רותי מונתה
כשופטת, וכל הילדים צפו בדממה בשני הבנים המכינים מולם ערימה
גדולה של תותים, שתי ידיהם משולבות מאחורי גבם, ועיניהם אל
השופטת.  

רותי הייתה שונה. מפותחת משאר הבנות, נדף ממנה ניחוח של
מסתורין נשי מתעורר. היא נהגה ללכת בשיער מפוזר, לנער אותו
אחורנית בתנועה שנראתה לקוחה ממיס פיגי, ולעכס בהליכה. כל
חבורת הבנים, וגם נטע, לעגו לה. הבנות לעומת זאת, נהו אחריה,
וניסו לחקות אותה. ללא הצלחה יתרה יש לציין, היא פשוט הייתה
שונה.

רותי הורידה את ידה, ואמיר ועוזי התנפלו כל אחד על הערימה
שמולו, סובאים ומתלכלכים. אמיר ניצח, אם כי בקושי. עוזי היה
תמיד רעב, והיווה בן תחרות קשה לאמיר הדק. כשלקחו הבנים האחרים
את אמיר על הכתפיים לסיבוב נצחון, עוזי התרגז, והתחיל לזרוק
עליהם תותים שאסף מהאדמה. תותים רכים, רקובים, מלאי רימות
זבובים וריח אלכוהול מרתיע. מלחמת התותים החלה.

לא היו בה חוקים. אחד נגד אחד, אחד נגד כולם, כולם נגד כולם.
בריתות שנוצרו ברגע אחד, הופרו במשנהו, והקרב התלהט ככל
שהמשתתפים נעשו סגולים יותר מצביעתם של התותים.

נטע החליטה לטפס על העץ, כדי לתפוש מקום אסטרטגי, וגם משום
שהיה שם מלאי יותר גדול של תותים. היא טיפסה בזריזות, מתעלמת
מהסחרחורת הקלה שתמיד תקפה אותה למראה הקרקע המתרחקת מתחתיה.
על הגג מצאה את אמיר, שוכב לו על הגב בשקט, מתעלם מהקרב המתנהל
לרגליו, מרוצה כחתול מעמדת השליטה הגבוהה שלו.

נטע עמדה מולו, מסתירה לו את השמש, מביטה בפניו ובחזהו שהיו
מלאים בכתמי תותים סגולים ושחורים. "היי אמיר, צמחו לך שפם
וזקן" צחקה עליו. אמיר הביט עליה מלמטה בשלווה, בהילה שהשמש
יצרה סביבה, בצחוק שצבע את פניה באור. היא התקרבה ושלחה אצבע
אל שפתו העליונה, לטעום ממנה את התותים. אמיר אחז את ידה ומשך
אותה אליו עד שנפלה אל חיקו. ואז נישק אותה. נשיקה תותית.
מתוקה, חמוצה, חמה.  

זו הייתה הנשיקה הראשונה שלה, והיא לא התכוננה מראש. נטע
הרגישה שהיא נמרחת והופכת לחמאה. קולות הקרב מלמטה כמו התרחקו
ונאלמו, ורק שניהם נותרו בתוך בועת שמש חמימה על גג האסבסט,
מביטים זו בעיניו של זה, וזה בשפתיה של זו. כשקרבו זה אל זה
בדממה לנשיקה נוספת, קרע ביניהם קולו של דן שעלה על הגג וצעק
משהו לעברו של אמיר.

אמיר ענה משהו בלתי ברור, והמשיך להביט לכיוון שפתיה של נטע,
ורק במאמץ גדול הצליח לנתק את עצמו. אז חייך אל נטע, העביר
באצבעו ליטוף על לחיה, קם על רגליו ועזר גם לה לקום. נעמדו זה
ליד זה, בקצה הגג, כמצביאים המשקיפים על צבאם. נטע יכלה לחוש
את חום גוו לצידה, ורצתה להסתובב אליו, ולנשק אותו שוב. אך לא
בנוכחות כולם. לא רצתה ללכלך את הרגש הזה שגאה בה, בכך שתחשוף
אותו לעיני הילדים האחרים.

אותו יום שישי, כשהגיעה איילת לחדר ההורים, תפשה אותה נטע בידה
ולקחה אותה לטיול בשבילי הקיבוץ. היא הייתה מוכרחה, פשוט
מוכרחה לספר למישהו. הלב שלה היה כל כך מלא. נטע דיברה ודיברה,
ואיילת שתקה, והקשיבה.

ובסוף אמרה: "תקשיבי ילדה שלי. תיזהרי ממנו. הוא מסוכן לך. יש
ביניכם משהו מיוחד, אבל הוא לא יודע את זה, לא מודע לזה כמוך.
תיזהרי ממנו. אני יודעת שלא תקשיבי, אף פעם נשים לא מקשיבות
בעניינים כאלו, ואת יקירתי כבר כמעט אשה, אבל תדעי שיש באמיר
משהו רע".

נטע לא הקשיבה ולא שמעה. כי אוזניה מלאו אהבה, ולבה אטם אותן
לכל פקפוק.

ובסוף הקיץ, יצאה כל הקבוצה לטיול בנחל הקרוב. עצי אולמוסים
עתיקים ועבי גזע. עצי תות שגזעם כפוף ומפוצל מאימת סערות עבר.
ערבות גבוהות שעליהן מתנופפים ברוח ושורקים. ושיחי הפטל סביב
הנחל. מלאים מן הפרי השחור והמתוק, קוצניים ומאיימים.

נטע החליטה שהיא רוצה לעשות הפתעה לאמיר, ולהביא לו פטל. היא
לקחה את כובעה, וחרפה נפשה וגופה בין שיחי הפטל, מתחמקת מתחת
לענפים שאיימו לפגוע בה, ומקבלת בשלווה סטואית את אלו שהצליחו.
היא עמדה בתוך השיח, מרוכזת כולה במשימה שנטלה על עצמה, שולחת
יד שוב ושוב ללקט מן השחור המתוק הזה, נדקרת פעם אחר פעם. ידיה
כבר מלאו שריטות ודם, והיא עוד המשיכה, נכנסת עוד ועוד למעבה
השיח הקוצני.

ואז ראתה אותם. אמיר ורותי. בצל עץ התות, שרועים על האדמה, ידו
מתחת לחולצתה, פניו סמוכים לפניה עד ללא הפרדה, וכפות רגליהם
היחפות שלובות אלו באלו.

אמיר. איך הוא עשה לה את זה? נטע קפאה במקום, ומלוא הכובע פטל
נשפך על האדמה בין השיחים. איך הוא יכל לעשות לה את זה?

כמה רצתה לקפוץ עכשיו אל בין זרועותיה של איילת, ולבכות,
ולבכות. כמו כשהייתה ילדה קטנה. נזכרה שאיילת אצל החבר שלה,
ולא תהיה בקיבוץ. וגם אילו הייתה, נטע ידעה מה תהיה התגובה שלה
אחרי החיבוק הגדול הראשון.

היא התכופפה, לקחה את הכובע, ואספה חזרה לתוכו את הפטל שנפל.
עכשיו לא ידעה מה תעשה עם הפרי, אבל אילו הייתה משאירה אותו על
האדמה, זו הייתה הודאה בכשלון, ולבני קיבוץ לא נכנסות זכוכיות
לרגליים.

אבל הזכוכיות שבלב, כואבות כל כך.

חלק שני - הטיול

..היא ישבה מולו, פניה קרובים מאד לפניו. שיערה הארוך ליטף את
בטנו החשופה, והוא הרגיש שהוא לא יכול להתאפק יותר. הוא ידע
שאסור לו, שזה יגמר אם ישלח את ידו, אבל היה מוכרח לגעת בה.
שלח את ידו..

אמיר התעורר. שוב חלם על רותי. החלומות האלה של לפנות בוקר
תמיד מותירים אותו מעורר. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, לבדוק ששאר
הנערים הישנים בחדר אכן ישנים.

בשקט קם ממיטתו, מניח כפות רגליים יחפות בזהירות על הרצפה
הקרה, נותן להן שהות להתרגל. חרש-חרש פסע לכיוון מיטתה של
רותי. הירח השוקע שלח קרניו דרך חלון חדר השינה, ואמיר יכול
היה להבחין בשיער המפוזר על העיניים, בשפתיים פשוקות מעט,
ובנשימות המניעות את הגוף הישן מתחת לציפה הדקה.

חודשיים עברו מאז שרותי חזרה מהשליחות בחו"ל אליה יצאה עם
הוריה. שלש שנים שלא ראה אותה, מסוף כיתה ו' ועד עתה, יצאה
ילדה וחזרה אשה. מסתורית, מושכת, אחרת. היה בה משהו שונה, יוצא
דופן, מרתק.

הוא כרע על הברכיים לידה, מניח לידו לצייר את מתאר הגב, האגן,
הירך. לרגע כמעט ונגע בה, ומיד הסיג את ידו. לא רצה להעיר
אותה. כלומר, הוא רצה, אבל..

היא הסתובבה על גבה, ופקחה זוג עיניים למולו, כהות באור הירח
החיוור. "אמיר?" לחשה אליו. "אתה רוצה לבוא אלי למיטה?" היא
הסיטה את הציפה הדקה וחשפה אל מול עיניו את כתונת הלילה הדקה
והשקופה שלבשה.

אמיר עצר לרגע. מה פתאום חלוק לילה? היום היא לבשה גופיה. ומה
פתאום ציפה דקה? הרי חורף עכשיו. הוא החזיר את הפנטסיה לאחור
והמשיך. "אמיר?" לחשה אליו. "אתה רוצה לבוא אלי למיטה?" היא
הסיטה את שמיכת הפוך העבה שעטפה אותה וחשפה אל מול עיניו את
חזה, לבושה בגופיה לבנה, שהייתה יכולה להיות נזירית כמעט, לולא
שדיה שהתקשו לקבל את הכלא שנכפה עליהם, וצצו מבין הסורגים.

רותי ליקקה את שפתיה, ושלחה אליו יד. מכוונת אותה בתחילה אל
פניו, ואז מלטפת אותו מטה עד שהגיעה אל אזור חלציו.

אמיר התפוצץ לרסיסים שקופים לבנבנים.

הוא המשיך לעמוד על ברכיו בראש מושפל, וסידר את הנשימה. אחר כך
ניגש לקצה המסדרון, לאזור מקלחת הבנים, והביא משם סמרטוט, מנגב
בשקט את כל השאריות שנותרו על הרצפה ליד מיטתה של רותי. אסור
שהיא תדע, אסור שאף אחד ידע. זה ייתן להם יתרון עליו, זה ייתן
לה מנוף ללחוץ עליו.

הוא החליף את התחתונים, לזוג פחות רטוב, ויצא לשבת על המרפסת
בחוץ. כבר שבוע ימים שהוא חולם את החלומות האלה. כבר שבוע שהוא
קם בלילה, ומאונן ליד המיטה שלה. הוא חייב לצאת מזה איכשהו.
הרי אין לו סיכוי.

הוא הלך אל המקלחת, והדליק את האור, נעמד מול המראה. אולי
התרחבו כתפיו מעט? אולי התחזק השריר בזרוע. דמות נער רזה ונמוך
נשקפה מולו. אבא הבטיח לו שיהיה בסדר. גם אצלו יתחיל השיער
לצמוח, גם על הפנים וגם "שם". אמיר הציץ, לבדוק שאף אחד עוד לא
התעורר, ושלח מבט אל מול הראי. עדיין לא צומח "שם" שום דבר
ממשי.

הוא חזר לשאלה הנקראת רותי. איך יתקרב אליה. איך ישיג אותה. זה
לא שהיא לא התעניינה בבנים. דווקא כן, אפילו מאד התעניינה. אבל
בגדולים, מכיתה יב'. ואילו הוא מבין המאחרים להתבגר גופנית.
כמה קילל את הגוף שלו, כמה כעס. ניסה למרוח מיץ תאנים ירוקות
על החזה, כי שמע שזה עשוי להצמיח שערות. בחשאי, שלא ישמע איש.

ואבא שלו, שגילה, צחק. התפקע מצחוק. "אמירי, אתה עוד תגיד תודה
שנחסכו לך כמה שנים של גילוח. כל השיער המיותר הזה רק גורם
לפצעי בגרות". כמה שנא את אביו ברגעים כאלו, כשהיה חושף את
הסודות הכמוסים והופך אותם מרמס לרגליו, כלי להאדרת שמו בקרב
המבוגרים. כשאני אהיה מבוגר, נשבע לעצמו, לעולם לא אלעג לילדי
בנוכחות מישהו אחר.

הוא ניסה למשוך את תשומת לבה. בטיול ההוא שבו הפגין את אומץ
לבו וגנב טלה מהדיר בקיבוץ השכן. דפיקות הלב שלו כשהתחבאו
בשיחים בצד הדרך מפני שומר הלילה רעמו את שמה: רו-תי, רו-תי.
כל הדרך חזרה בחושך, התחלפו הבנים ביניהם בנשיאת הטלה. אף אחד
לא רצה להודות עד כמה הוא כבד, ובמיוחד לא אמיר. העובדה שהיה
קטן בגופו חייבה אותו להיות מחושל יותר מהאחרים, על מנת להיות
שווה להם. וכשהגיעו גאים אל הכיתה, והציגו את שללם, זכו
לקיטונות של בוז מצד הבנות. הם היו מוכרחים להראות שלא אכפת
להם.

ואז השחיטה. הדם, הצמר המוסר מהעור, הקרביים שנשפכו, האיברים
הפנימיים. לא, הוא לא שחט, לא היה מסוגל להסתכל אפילו, כמעט
והקיא. מאז אותו היום התנזר מבשר, אבל לא באופן הפגנתי, זה היה
עלול לפגוע בתדמית שלו.

וכשהגיעה עונת הפיצוצים אמיר היה הראשון. היו לו יותר כדורים
מאשר לאחרים, יותר אבקת שריפה, יותר חומרים בעירים. רותי עמדה
והסתכלה על מפגני האש ותמרות העשן שערכו, ועל פניה שעשוע
מסויג. וחזרה אל הגדולים.

שלח את רגליו בריקודי עם. אביו סיפר לו שאין דבר יותר טוב
בשביל גבר מאשר לדעת לרקוד. "אתה אפילו לא צריך להיות טוב בזה,
הן כבר יבואו, יצבאו עליך באלפיהן". והן אכן צבאו עליו בעשרות,
למרות שהיה קטן ונמוך. אבל לא רותי.

הוא ניסה אפיל לכתוב שירים, חשב שאולי הפגנה של צדדים רכים
באישיותו תשכנע אותה להעניק לו תשומת לב. אבל שום תכסיס לא
עבד. מאמציו התנפצו על חומה אטומה ובצורה.

הוא היה חייב לדבר עם מישהו. והייתה רק דמות אחת שיכל לחשוב
עליה. נטע.

נטע הייתה חברה שלו, עוד מהגנון. החברה הכי טובה שלו. הוא יכול
לספר לה הכל. אפילו על רותי, ועל התסכולים שלו. נטע לא קינאה
מעולם. בעצם היא הייתה החבר הכי טוב שלו.

הוא אסף את עצמו, והלך בשקט עד לחדר האחרון במסדרון. במיטה מצד
ימין הייתה ערימה מגולגלת. הוא הזיז את השמיכה העבה, ונכנס
לצידה של נטע. "אמיר?" היא התעוררה מיד. הוא תהה אם אי פעם היא
תחשוב על מישהו אחר, כשתמצא גוף זר במיטה שלה.

"כן, זה אני" אמר, וחיבק אותה מאחור. מתחמם על הגוף הצנום שלה.
"שוב חלמתי".

"חלמת על רותי?" שאלה. הוא הנהן בראשו והיא המשיכה "אתה חושב
שזה בגלל יואב, החבר שלה?" הנהן שוב. "אתה חייב להסיר משם את
המראה שהתקנת" אמרה והוסיפה, בניגוד גמור להצעתה "ספר לי מה
ראית הערב?".

אמיר התקין מראה קטנה, תמימה למראה, על הקיר שליד מיטתו.
כשהייתה רותי מגיעה עם יואב, היה מסתובב אל הקיר ועושה עצמו
ישן. והמראות שגילתה לו המראה.. צללים חרישיים מדמים רגליים
וזרועות, וגוף על גוף זורם. פנסיה של מכונית שעברה בכביש
מאחורי הבניין מאירים לרגע את השילוב שעל המיטה, מותירים
אחריהם חושך גדול יותר. קולות חריקות מיטת סוכנות קטנה וצרה,
התנשמויות ועצירות נשימה טקטיות, אנחות עצורות בכרית להשתקה.
ריחות שזרמו אליו שהתחילו מבושם עדין ואפטר שייב קל, התאחדו
לריח חרובים במרקחת וניל.

אמיר התחיל לספר לנטע. מעט ממה שראה, עוד ממה שדמיין, ועוד ממה
שהיה עשוי להיות. נטע שכבה בשקט במיטתה, מאזינה לתיאור החי
שבקע מפיו הלוחש ישירות לאוזנה. הוא חש את גופה מתכווץ
בחיבוקו, נצמד אליו. "אני מצטער, זה לא בכוונה, זה הגוף שלי
מגיב ככה, לא אני. את החברה הכי טובה שלי" התנצל כשהרגיש במוט
מתקשח בין בטנו לגבה.

לרגע שקל לנסות ולהתקדם עם נטע לכיוון אליו סחפו אותו
מחשבותיו. אולם נרתע. להתמזמז עם מישהי שמכירה אותו לפני
ולפנים, שיודעת את כל המחשבות הכי כמוסות שלו? זה הפחיד אותו.
הוא גרש את המחשבה מלבו במהירות, מסרב אפילו לתת לה להשאר זמן
רב מדי בקדמת מוחו.

"אין צורך להתנצל, זה בסדר, אמיר. התרגלתי כבר לזכוכיות" ענתה
לו נטע "תמשיך בסיפור". אמיר השתתק, וניסה להבין למה כוונתה
בזכוכיות, ובכל מקרה לא יכל להמשיך בסיפור. "אני לא יודע מה
קרה אחר כך" התנצל.

נטע הסתובבה אליו, מחבקת אותו חזק אליה, ומצמידה שפתיה אל
אוזניו. "למה אתה לא יודע מה קרה אחר כך? נרדמת?" הביטה בעיניו
וציפתה לתשובה. אמיר התפתל באי נוחות, המגע הקרוב עורר בו
מחשבות שניסה לדכא, וגם נושא השיחה היה מביך. עצם את עיניו,
ככה יותר קל לו לדבר.

"לא נרדמתי. אהמ. אהמ. עשיתי טוב לעצמי". אפילו בעיניים עצומות
לא הצליח לומר לה. שמע אותה מחייכת בחושך "אוננת? זה מה
שעשית?" הוא אישר בניע ראש, עדיין לא פקח את עיניו.

ואז הפתיעה אותו. "אמיר? אתה מסכים להראות לי איך אתה מאונן?"
הוא פקח את עיניו כמעט מיד, ומיד עצם אותן שוב. "למה את רוצה
לראות?" "רוצה, וזהו. אתה מסכים להראות לי?"

הוא הסכים. הם יצאו מחדר השינה של נטע, וטיפסו על הגג. זה היה
טיפוס פשוט יחסית, והגג היה משכן קבע לכל מחפש משמעות בחייו.
היה זה גג בטון שטוח, משקיף על מקום מגוריהם של נערי יב'
האימתניים, ועל חדר האוכל של בית הספר האזורי. ניתן היה למצוא
עליו שאריות קפה, כוסות, ושמיכות שנשארו שם מלילות קודמים.

כשהיו יותר קטנים, בכיתה ז', שימש אותם הגג כעמדת תצפית בזמן
קרבות המאסף. הטתניקים היו מפילים חתיתם על הצעירים יותר,
ומופיעים בלווית משחות שיניים כדי להראות מי הבוס. אבל הקבוצה
של אמיר ונטע דאגה להציב שומר על הגג, שיזהיר. ואת פני הפולשים
קיבלה תמיד מתקפה משולבת של מים משלושה צינורות שעמדו הכן,
וכדורי צלפים מעץ האזדרכת הסמוך, נורים מתוך צינורות פי וי סי
ביריקה של אויר.

מול הגדולים יותר, שבאו לחמוס מהם את העוגיות במועדון, כבר לא
העזו לצאת חוצץ. הם ניסו להחביא את העוגיות במקומות שונים,
גורמים למטפלת שלהם להגיע לסף הייאוש. "מילא שאתם מנגבים ידיים
בוילון, כאילו לא הייתה קיימת מגבת. מילא שאתם אף פעם לא
שוטפים כלים, ומשאירים לי הכל. אבל מה עשיתם עם חצי קילו
עוגיות שהבאתי לכם לפני יומיים? לא יעלה על הדעת שגמרתם את
כולן". היא הייתה מצחיקה, והם צחקו עליה בפניה, אבל אהבו אותה.
את היד המלטפת, והחיבוק שדאגה לתת, למרות שכבר היו מספיק
גדולים כדי להתחמק ממנו בפומבי.

אמיר ונטע התיישבו על הגג, התכסו בשמיכות מפני הלילה, והשקיפו
על הדשא הגדול. עכשיו, כשהיו כבר בכיתה ט', היו הם מפילי
האימה. הם נזכרו בילדים הקטנים מכיתה ז', שניסו לעבור על הדשא,
ביום הקודם, וזכו לגערות וצעקות על כך שהם הורסים את הדשא.

"אמיר? אתה חושב שתמיד נערים גדולים מציקים ליותר קטנים מהם?
כמו שהתעללו בנו, וכמו שאנחנו מציקים לדרדסים עכשיו?" נטע
שאלה, מציצה מתוך השמיכה. הוא חשב על זה, והתחיל לנסח תשובה,
כשראה לפתע את יואב חולף על הכביש ליד חדר האוכל. "מהר,
תתכופפי" לחש לנטע. הם נשארו כפופים זמן רב על רצפת הבטון
הקרה, עד שהיא אמרה "חושך עכשיו. הוא לא יכול לראות שתי דמויות
על הגג, גם אם ידע שאנחנו כאן".

יואב החזיר אותם לנושא שהביא אותם לגג. "תראה לי עכשיו?" לחשה
אליו. הוא כמעט ולא ראה את פניה מתוך השמיכה שהתעטפה בה. כמעט
יכול היה לדמיין שהוא יואב, ההולך עכשיו בכביש, ועומד להכנס
בדלת האחורית אל מסדרון חדרי השינה של כיתה ט', לעבור בפתח
הדלת של חדרה של רותי, להכנס אליה למיטה. ידו נשלחה אל תוך
תחתוניו, אבל לחישה רמה מצידה של נטע הפריעה לו. "אני לא רואה.
תתפשט".

אמיר התפשט, כולו עור ברווז מאוויר הלילה הקר. עמד חשוף תחת
קרני הירח, זקוף ומוכן לפעולה. הוא התקרב אל נטע, והתחיל
להעביר יד ימינו הלוך ושוב, מלטף מימין וחוזר משמאל, יוצר
עיגול מושלם בין בוהנו לשאר האצבעות, מגביר את הלחץ, מגביר את
הקצב.

נטע הסתכלה עליו מלמטה, מהמקום שבו ישבה. היא שלחה יד, ונגעה
בקצה איברו, במקום שבו טיפה אחת פיזרה את אור הירח לרסיסים.
"איזה יופי" לחשה, ופניה למולו. הוא המשיך עוד תנועות מעטות,
וגמר, נשכב מתמוטט לרגליה.

נטע ליטפה את חזהו החשוף, ואת בטנו, מתרחקת מהאזור הרטוב שבין
רגליו. מסתכלת כל הזמן על הנשימות שלו שהלכו והתייצבו שוב.

"נטע? למה אף פעם לא התחלת איתי?" שאל אותה פתאום. היא נרתעה,
והסתובבה שלא להביט בו. "אני ואתה זה משהו אחר, משהו מיוחד"
ענתה לו בקול מוזר "יש בינינו קשר שלא ניתן לשבור. אתה תמיד
תפגע בי, ואני תמיד אחזור. וחוץ מזה, אתה אוהב את רותי".

"מה פתאום? אני חולה עליה, אני מחורמן עליה, רוצה אותה. מה
פתאום אוהב?" השיב לה מיד אמיר, ורק אחר כך תהה אם זו הייתה כל
האמת. האם הוא יכול לערוך הפרדה מוחלטת בין תשוקה לבין אהבה?

הם התחילו לתכנן את כיבוש היעד, להעלות אפשרויות לקרב. נטע
אמרה שתעזור לו. הם דיברו ודיברו, עד שכמעט עלה השחר, ונרדמו
על הגג, בין שאריות ליל אמש.

למחרת יצאו לטיול, עם המורה לטבע רן. רן היה מבוגר, בשנות
הששים שלו. כרסו התנוססה לפניו, מראה לו את הדרך. היה לו מבטא
הונגרי מתנגן, שהנערים אהבו לחקות. אהבתו הגדולה הייתה
אצטרובלים. כן, אצטרובלי אורן ירושלים פשוטים. הוא חקר את
תופעת האצטרובלים האכולים, אלו המופיעים מתחת לגזעי העצים,
כשכל עלי הכותרת הקשיחים שלהם מוסרים, והם נראים כקונוס קטן
ועלוב.

רן הגיע למסקנה שחולדות הן האוכלות את האצטרובלים, והיה עסוק
בכתיבת התיזה. מדי פעם ביקש את עזרתם של הנערים במעקב לילי אחר
ה"הולדות", במבטאו המשעשע. הוא היה נחמד, ולעתים אפילו הסכימו
לעזור לו, למרות שבילוי לילה שלם מול עץ אורן, וחיפוש אחר
חולדות לא נשמע מרתק ביותר לנער בן חמש עשרה.

הפעם רן החליט לקחת אותם לראות קנים של חפרפרות. הם פסעו בשדה,
וצווחו מאושר בכל פעם שמצאו תל חדש, רומסים אותו ברגליהם,
בוטשים בעפר בנעליהם, ומחטטים במקל כדי לראות האם יש זכר
לחפרפרות.

רן המורה הסביר שאלו חולדים, ולא חפרפרות, מה פתאום חפרפרות?
ושרוב התלים הם פשוט ערימות עפר, שהחולדים הוציאו מתוך
המחילות, ולא מחברים לשום מקום. אבל הם עדיין היו סקרנים, ורצו
למצוא את התל האמיתי, זה שממנו מתחילה המחילה, ואם לצורך
העניין יצטרכו להשמיד את כל התלים האחרים- מה טוב.

ואז הגיעו אל הדודאים.

רן העמיד אותם במעגל מול הצמח, והסביר על התכונות שלו. על
האגדות המייחסות לו יכולת לגירוי תאווה. נטע ואמיר החליפו
ביניהם מבטים. הם הבינו זה את זה מיד, כמו תמיד. זו ההזדמנות
שציפו לה, שתכננו בליל אמש.

נטע חשבה במהירות, והחליטה לנצל את הקרסול הפעם. כשקמו כל
הנערים להמשיך בטיול, היא קמה בצליעה, ונשענה על רותי, גונחת
מכאב מדומה. אמיר התקרב אל שתיהן, כמגונן, ורן סימן בראשו
שימשיכו בזמנם החופשי.

שלושתם התיישבו ובחנו את הקרסול של נטע, לא מוצאים בו שום דבר
מיוחד. כמובן, הרי לא קרה לה כלום. אמיר הציע שיטעמו מן
הדודאים. "נראה אם יש לכן אומץ" התגרה בהן, מחזיק חופן מן
העלים בידיו. הם ישבו במעגל צמוד, כל אחד משגיח על האחרים
שיטעמו גם הם, מצפים להרגיש את ההשפעות המשכרות של הצמח.

ציפיות המגשימות את עצמן, אוטוסוגסטיה, אפשר לקרוא לזה בכמה
מינוחים, אבל התוצאה דומה. הם התחילו לספר בדיחות, לצחוק מהן,
ובפידבק חיובי להתמסטל מעצם הנוכחות הקרובה שלהם זה לזה. היה
באוויר משהו שאי אפשר לקרוא לו בשם אחר חוץ ממתח מיני. נשימות
נשמעו חזקות יותר, מלים הדהדו ונתלו באוויר, תנועות גוף הפכו
חרישיות ודרוכות.

אמיר הרגיש שהן נסחפות אליו. כאילו הוא מגנט, חיוכיהן
והסיפורים שסיפרו, הוא רצה לגעת בהן שם, בחלקת השדה הזו. לעמוד
על אחד מתלי החפרפרות שנשארו שלמים, ולצעוק לעולם את זכות
הבעלות שלו על שני יצירי כפיו של אלוהים הנהדרות האלו. הוא שלח
את ידיו אליהן, לגעת, לדעת, לבעול.

ואז, כאילו שוב היה זה החלום שנקטע באכזריות בכל לילה, כששלח
את ידו, קמה נטע ממקומה במהירות, שוברת את הקסם. "אני חושבת
שהקרסול שלי בסדר" הודיעה, והתחילה לצעוד בחזרה לכיוון בית
הספר, משאירה מאחור את אמיר ורותי.

אמיר הסתכל על רותי. שיערה החום החלק הגיע בדיוק עד לקו הפטמה.
הוא תהה אם היא מסתפרת ככה בכוונה, כדי למשוך תשומת לב לשיער,
או אולי לשדיים. הוא תהה איך יפעיל את השלב השני בתוכנית שלו
ושל נטע לכיבוש היעד. בעורמה, או ישירות? או אולי גישה
משולבת.

"נכון שרן נורא מצחיק? אני מת על הקללות שהוא דופק מדי פעם.
איש-טא-נם בו-סא מ-ג-שת. נשמע ממש איום ונורא. אבל החבר'ה
סיפרו לי שתצפיות הלילה על החולדות ממש מרתקות". המתין למענה
של רותי, מתייסר, מקווה, מצליף בעצמו מנטלית על הניסוח
המטומטם. מרתקות. איך אפשר להגיד על תצפית שהיא מרתקת. כמה
קשים חייו של גבר, חשב, תמיד לשאול את השאלות הקשות, תמיד
להיות מוכן לסירוב. תמיד להראות נונשלנטי אחרי הסירוב, לא
להראות כמה אתה מת מבפנים. הנה מגיע הסירוב, הוא סופר עד עשר,
ואם לא תענה עד אז, יכין כבר תירוץ שיאפשר לו לצאת מהמצב
בכבוד, ללא בושת פנים.

עשר השניות עברו, אבל אולי הוא ספר מהר מדי, הוא יחכה עוד עשר
ואז.. רותי הסתובבה וחייכה אליו. "אמיר, אתה מנסה להתחיל
איתי?" הוא הסמיק, חשב שיקבור את עצמו במקום, שימחוק את שמו
מרשימת הראויים למזון, שחייו שווים פחות מחייה של נמלה מתה.

"מה פתאום? להתחיל איתך? רק רציתי להזמין אותך לאחת התצפיות של
רן.." קולו גווע לאיטו, והוא טמן את מבטו באדמה. כמה קל היה
בכיתה ו', כששניהם היו באותו הגודל, לחבק אותה בין ענפי התות.
כמה קשה היה לעשות אותו הדבר עכשיו, כשהיא ניצבת מולו עם הגוף
המדהים הזה, מעפעפת מולו, אשה אמיתית.

רותי נגעה בלחיו, והרימה את סנטרו. "תצפית? זהו? מקום פומבי.
בלי ידיים, ובלי עניינים, נכון?" הוא נשם עמוק, והבטיח לעצמו
כמה סטירות כשיגיע למקום שקט ובודד שוב. "כן, אני מבטיח". רותי
צחקה. ואז קמה והלכה בעקבותיה של נטע. ורק אמיר נשאר לבדו על
תל החפרפרות, מכה על חטא ועל הבטחה שהבטיח. כי ידע שהסיכוי
שיוכל לשמור את ידיו בכיסיו לילה שלם בנוכחותה הצמודה של רותי
קלוש.

אלא אם כן. אם נטע תהיה שם, הוא יוכל להתאפק. הוא היה כמעט
בטוח בזה. הוא חזר לאיטו לכיוון בית הספר. כמה נפלא היה אילו
יכול היה לחבר בין החברה הכי טובה שלו, לבחורה הכי מושכת שהוא
מכיר, לאחד אותן לגוף אחד, לנשמה אחת, ואז..

נטע סירבה. בתוקף. הוא ביקש, לחץ, התחנן, אפילו ירד על
הברכיים. היא חזרה וסירבה, אבל היה לסירוב טעם של נסיגה. אמיר
הגביר את הלחץ. בסוף היא נכנעה, ממלמלת לעצמה "איזה מטומטמת
אני. להכנס אל מתחת למגלב, ובעיניים פקוחות. אף פעם לא מסוגלת
לסרב לך".

אמיר היה מאושר. כל הערב הסתובב עם שיר בלב, ושריקה בין
השיניים. הוא קבע עם רותי שיפגשו מתחת לעץ התות, שמול אורן
ירושלים עליו עמדו לערוך תצפית. כמו פעם, חשב לעצמו, בדיוק כמו
פעם. רק שעכשיו, יקרו דברים אחרים. רותי הזכירה, וחזרה
והזכירה, שעליו למצוא משקפת, על מנת שיוכלו לגלות את כל הדורש
גילוי.

אמיר חיפש ומצא שתי משקפות בלבד. כל הערב היה על קוצים, מציק
לנטע ומעיר לה, עד שכמעט עבר את גבול הסבלנות שלה. "אם אתה
רוצה שאהיה המלווה שומרת הצניעות שלך, אז תסתום את הפה ותתרחק
ממני. זה מספיק קשה לי גם ככה". אמיר התרחק, תוהה למה היא
מתכוונת, וטיפס על הגג, להסתכל בכוכבים ולחלום על רותי.

נטע הורידה אותו מהגג בשעה היעודה. היא גם זו שזכרה לקחת איתם
את המשקפות. והיא זו שגילתה את התנועה החשודה למרגלות עץ התות
לפני שהגיעו עד אליו.

אמיר הרים את המשקפת לעיניו, בתנועה חצי אוטומטית. וכמעט שלא
הופתע כשראה מתחת לעץ התות את רותי ויואב מחוסרי הבגדים בתנוחה
שאינה משתמעת לשני פנים, כאילו היה העניין צפוי וחתום מראש.
כאילו היה ברור לו מראש שהיא תפגע בו.

הוא עמד, רגליו רעדו, ועיניו כיסו את המשקפת בלחות בלתי נשלטת.
נטע לקחה אותה ממנו, וחיבקה את כתפו.

"די אמיר, די. אל תבכה. אל תראה לה שאכפת לך. היא פשוט העניקה
לך גילוח ראשון. אל תיתן לה לראות שנחתכת". נטע גררה אותו
בחזרה הביתה, אל הכיתה המוארת ושוקקת החיים. ועד שהגיעו לשם,
הוא כבר השיל את מעטה הילדות, וחבש עור עבה יותר.

שותק, וגבוה בחמישה סנטימטר, ניגש אל המראה שליד המיטה, ועקר
אותה ממקומה.

חלק שלישי - יום הולדת מפלסטלינה

את יום ההולדת העשרים שלה, רותי בילתה ברצועת עזה. מקום די
מחורבן לבלות בו תאריך כל כך משמעותי בחייך. וזה לא היה כל כך
נורא, אילו הייתה בתפקיד שאמורה הייתה למלא מלכתחילה. אבל לא,
היא הייתה צריכה להתעקש, ולסרב פקודה. איימו עליה, לחצו אותה
לפינה והיא בשלה: לא מוכנה לשרת ברצועה. זה נוגד את העקרונות
שלה.

אז לחצו אותה עוד קצת. מנעו ממנה שיחה עם המשפחה, והביאו איזה
משפטן צבאי שהסביר לה מה בדיוק הכוונה כשאומרים סירוב פקודה,
על כמה זמן בכלא מדובר, וכמה סנטימטר מרובע יש לכל חיילת בכלא.
היא נשברה. היא תמיד הבינה יותר טוב כשהיה מדובר במספרים.

הם קיבלו את שלהם, חיילת שהלכה לרצועת עזה כמו שנדרשה, והיא
קיבלה חלק ממה שדרשה. לפחות התפקיד לא יהיה משמעותי. לא כרוך
בפיקוד ופיקוח. נשים למטבח, גיחכה לעצמה במרירות, אבל כל שאר
הטבחים גברים. שלחו אותה לחאן יונס. כלומר, לא ממש שלחו אותה.
אמרו לה להגיע לשם, ונהג האוטובוס השאיר אותה תקועה באמצע
שומקום, עם הצ'ימידאן הכבד שהביאה איתה מהבית. "מכאן תתפסי
טרמפים" אמר, וסגר את הדלת.

היא רצתה לרוץ אחריו, לצעוק. אבל התגובות שלה לא היו מספיק
מהירות. אחזה את ידית הצ'ימידן בידה, משתמשת בו כבעוגן הצלה.
מסביבה התחילו להתקרב אנשים משופמים, והיא חשבה כמה אירוני
יהיה להכנס לסטטיסטיקת הקורבנות של האינתיפאדה בדיוק יומיים
אחרי שסירבה לשרת ברצועה כדי לא להשפיע על הסטטיסטיקה מצדה
השני.

בדיוק אז עצר לידה רכב צבאי. היא נשמה לרווחה. היא עוד תחיה
הערב. השמחה מילאה אותה, והיא קפצה למושב האחורי בפזיזות,
וזרקה חיוך אל היושבים "כמה שאני שמחה לראות אתכם. עשיתם לי את
היום". רק אחרי שהתיישבה והרגישה נינוחה, שמה לב לקצינה שישבה
במושב הקדמי, והסתכלה עליה דרך הראי.

נטע? האם יכול להיות שזו נטע מהקיבוץ שלה? היא נראתה כל כך
דומה, אבל היה בה משהו מוזר, מנוכר. אותם פנים, אבל עם מתח
שונה. אותן העיניים, אבל קרות. רותי ניסתה לחשוב איפה נטע
משרתת, אבל כל כך הרבה זמן הייתה מנותקת מחברת בני גילה, ממש
לא היה לה מושג. היא חשבה שיכול להיות נחמד אם יהיה פרצוף מוכר
בים הזרים שסביבה.

כשסיימו את הלימודים, התגייסו רובם לצבא, אבל רותי, ואיתה עוד
כחמישה, יצאו למסלול שנת שירות. מלכתחילה, רותי יצאה לשנת
שירות משום שרצתה לבלות יותר זמן עם שניר, החבר. אבל בסוף החבר
זנח אותה, כמו תמיד, והיא נשארה בקומונה. קבוצה של שבעה
צעירים, פרועים ושובבים.

היא חשבה שתסבול מכל רגע. מה לה ולתנועת הנוער. התברר לה שהיא
מדריכה ממש טובה, מאורגנת ויצירתית. והנערים שהביטו בה במבט
מעריץ חיממו לה את הלב. היא הפשילה שרוולים וניגשה למלאכת
החינוך כפרוייקט, השקיעה בהדרכה את הנשמה. הרגישה סוף סוף
שמעריכים אותה, שמקבלים אותה כמות שהיא. אולי משום שהתנתקה
מהחברה שבה גדלה, מהדעות הקדומות, מהצורך לשחק משחק מכור. היא
נהנתה מכל רגע.

כמעט מכל שכבה בקן היה ילד שנקרא ילד קומונה. ילדים שהחליטו
לאמץ את הקומונרים, להזמין אותם הביתה לארוחות ערב, ובימים
אחרים היו באים אל הקומונה, מסתכלים בטלביזיה העלובה של
המדריכים, קופצים להם על המיטות, ומחפשים תשומת לב. לא ניתן
היה להגדיר להם קו מייצג, חלקם באו ממשפחות ללא אחים נוספים
וכנראה רצו חברה, חלקם באו ממשפחות מרובות ילדים ורצו תשומת לב
מיוחדת.

הילד המיוחד שלה היה רן. ילד יפהפה, מבריק, חמוד, שכל הבנות
בשכבה היו מאוהבות בו. רותי לא זכרה איך הגיעו לזה, איך קרה
בדיוק שהיא מצאה את עצמה אחרי מקלחת, במגבת, ורן מסרק לה את
השיער עם מברשת גדולה. היא שמעה את עצמה מוציאה קולות עונג
עמוק מהגרון, וכשהוא התקרב אליה פתאום נוכחה לדעת שמולה ילדון
בן שלש עשרה, והיא כמעט ואיבדה שליטה, כמעט נסחפה למערכת יחסים
הרסנית נוספת. היא שלחה אותו הביתה במהירות, לפני שיקרה ביניהם
אסון, ובילתה לילה שלם בכעס על עצמה.

כשהתגייסה לצבא, בחרה להמשיך ולהיות ראש גדול, וללכת לקורס קדם
צבאי שיכשיר אותה לתפקיד מודיעיני רגיש. גם בזמן הקורס היא
הוכיחה לעצמה שוב שהיא מסוגלת להשתלב בחברה שונה משלה, ולהרגיש
בבית. חשה בטוחה בעצמה, וחשבה שיש יתרון גדול בגיוס מאוחר. בת
תשע עשרה וחצי הייתה כשהגיעה לטירונות, ויכלה לזלזל בכל
המ"כיות, לקחת את הצבא בקלות. הן הרי צעירות ממנה, מי הן
שיגרמו לה לבכות.

אבל בשיבוץ היא בכתה. על שולחנה של קצינת השלישות ששלחה אותה
לבסוף על ברכיה לחאן יונס. בכתה ללא הפסק. וללא תועלת.

בדרך לבסיס עברו בין שדרות דקלים, ובצד מערב יכלה לראות שביבים
של ים. אולי תוכל עוד להתרחץ בחוף הנקי והלבן הזה, לטבול את
גופה בים הכחול המפתה הזה. נזכרה בפעם הקודמת שהייתה בחוף הזה,
במערבולת שכמעט אבדה בה לנצח, וצמרמורת עברה בה. מתחת ליופי
שוכן לעתים קרובות המוות.

כשהגיעו לבסיס, וחצו את שער הברזל הכבד והחלוד, נשמה רותי
לרווחה. למרות החברה רווית הטסטוסטרון והרובים שלצדה, היא שמחה
להיות מאחורי סורג ובריח. בטוחה סוף סוף מים הפרצופים העויינים
שסביבה.

הקצינה במושב הקדמי פנתה אליה. היא דמתה לנטע דמיון מפתיע. האם
יכול להיות שזו נטע, והיא לא מזהה אותה? תהתה רותי בלבה. "היי"
היססה ואמרה "מה נשמע?" משהו בלתי מחייב, שישמע בסדר גם אם זו
נטע, וגם במקרה הבלתי סביר שזו מישהי אחרת.

הקצינה שלחה בה מבט קר וענתה "טורררראית רותי. בשבילך אני סג"מ
נטע. אני קצינת הח"ן בבסיס הזה, ובשבילך אני גם אלוהים, או
לפחות נציגתה עלי אדמות" אמרה וירדה מהמכונית, משאירה את רותי
לתהות לאן נפלה.

היום הראשון עבר בהתארגנות. חתמה על שק שינה, נשק, מדי ב'
וציוד נוסף. הלכה אל קצין השלישות, קצין הקשר, קצין התחזוקה,
רס"ר המטבח. כל היום התרוצצה בבניין האפל והקודר, שטיפת צבע
אין בו. לא הייתה לה דקה לנשום. הרגישה איך רוחה הולכת
ומשתופפת, והיא זקוקה לאוויר ולאור. כשניסתה לצאת אל המרפסת,
לראות מרחוק את שדרות הדקלים, הוזהרה מפני שכנים ערבים
עויינים. כשהגיע הערב היא נשכבה במיטה, שפוכה לחלוטין, וניסתה
לאטום את עצמה למתרחש, לשקוע באפילה. שק השינה הצבאי המסריח,
שעשרות שכבו בו לפניה, וריחם עוד נותר, העביר בה גועל. הסורגים
שעל החלונות, וצבע החאקי דיכאו את רוחה. שכבה מכווצת וניסתה
לעצור את הבכי המתדפק על עיניה.

היא שנאה לבכות. לא רצתה רחמים. וכמו תמיד, כשחשבה על המלה
רחמים, עלו בה התמונות מהשליחות בחו"ל. המריבות בבית, לפני
שהחליטו לצאת. אמא צועקת על אבא שנמאס לה מהקיבוץ המסריח הזה,
שבו כולם דוחפים את האף שלהם לתוך התחתונים שלה. אבא צועק על
אמא, שתזהר בפעם הבאה, ונמאס לו לחפות עליה ועל המאהבים שלה.
והיא יושבת על הנדנדה בחוץ, ומנסה לגעת עם הרגליים בענפים
העליונים של העץ. עוד דחיפה, יותר גבוה, אם תנסה תוכל לקרוע את
המעטפת, תוכל לברוח מהסיוט הזה. הנדנדה עוד תוביל אותה אל
העננים.

והקיץ החם, מלחמות התותים המטופשות, הניסיון לברוח מהבית כמה
שיותר, להיות חלק בלתי נפרד מחברת הילדים, כדי לא להיות קרובה
להורים.

וכשיצאו לארצות הברית, הכל נרגע. אולי היה זה מזג האוויר הקריר
שהשקיט את המריבות, אולי האפשרות שלהם להיות ביחד. לראשונה
ראתה את הוריה כזוג. אפילו אחיה הגדול, שהתמרמר על הניתוק
מהחברים ומהשפה, היה מוכן להודות בשיפור.

לכאורה היו שם כדי לשכנע את אנשי הקהילה היהודית לעלות לארץ.
למעשה.. שדות החיטה הרחבים והזהובים של איווה הילכו קסם על
נפשו של אביה. הוא לימד אותה לנהוג בטרקטור ובמכונית, זמן רב
לפני שבני כיתתה בארץ הורשו להתקרב לכלי רכב ממונעים.

אבל האידיליה לא נמשכה זמן רב. אביה התאהב באדמתה של איווה,
ואילו אמה התאהבה בעובדי אותה האדמה. שוב החלו המריבות,
הצעקות, הקללות. אחיה הגדול הודיע שהוא חוזר לארץ, לבדו. ואחרי
חצי שנה, בכיתה ט', חזרה גם היא. השאירה את ההורים להתמודד זה
עם זה ללא הפרעה.

באופן טבעי, רצתה להיות בחברתו של אחיה, ומכאן גם בחברתם של
בני גילו. דבר התגלגל לדבר, והם גלגלו אותה מיד ליד. רותי
ניסתה לשחזר את כל החברים שהיו לה: גיל, רונן, יואב, עדי. היו
כל כך הרבה. "השתמש וזרוק" צעק עליה אחיה "ככה הם קוראים לך.
למה את מתנהגת כמו זונה?". היא בכתה באותו היום כשצעק עליה,
והבטיחה להשתפר. אבל חזרה מיד לסורה. היא ידעה שהם יפגעו בה,
היא ידעה שיזרקו אותה, אבל בשביל אותו הלילה הראשון, שבו היו
מביטים בה בעיניים נוצצות ומבטיחים לה את הירח, שהיו כורעים
ברך לרגליה ומנשקים את בטנה.

היא בסך הכל רצתה שמישהו יאהב אותה. אהבה אמיתית, גדולה
מהחיים, אהבה ששורפת את כל הנשמה, שבוערת ללא מנוח. אבל הם ראו
בה זיון מוצלח ותו לא.

רק כשהגיעה לשנת השירות, כשהנסיבות שבהן נמצאה, הצפיפות בדירה
ונוכחות ילדי הקומונה הבלתי פוסקת, אילצו אותה למעשה להתנזר
ממין. רק אז גילתה בעצמה כוחות חדשים. היא הייתה בטוחה שעכשיו
היא כבר מחוסנת. אותה לא ינצלו יותר.

רותי נרדמה לבסוף, שינה רדופת סיוטים. חלמה שמכופפים את ידה עד
כאב, ומאלצים אותה לשתות מים מורעלים מבאר עבשה. היא התנגדה
בכל כוחה, אבל הם היו שניים, פרצופם לא ברור אך ידיהם האוחזות
אותה חזקות, ובלתי מתפשרות. התעוררה שטופת זיעה, וניסתה לנתח
את החלום. הרי ברור שמקור החלום הוא בכך שאנסו אותה לשרת במקום
שכל ישותה זועקת כנגד השהות בו, מכאן נובע החלום, אבל תחושת
הבחילה והחנק שליוותה אותו הייתה כל כך מציאותית.

היא לא הצליחה להרדם בחזרה, והלכה לחפש מישהו ער. הסתובבה
בבניין עד שהגיעה אל החמ"ל. שם מצאה את אלישבע, הסמב"צית,
מעשנת בשרשרת ומפטפטת בקשר. החדר היה חם, ומעט מחניק מן
הסיגריות. היא פשטה את החולצה הארוכה, ונשארה עם הגופייה הלבנה
והבוקסר שורטס, תלבושת השינה הקבועה שלה מאז שהותה בארצות
הברית, התיישבה על ארגז תחמושת בפינה, ובהתה. הלם הרעש שבקע מן
המכשירים, והשעה המאוחרת, גרמו לה להכנס למצב חצי קטטוני.

כשחזרה להכרה, מצאה את עצמה מול פניה של אלישבע, שישבה בכסא
המסתובב, רגליה מושטת לפנים, כמעט נוגעות באלו שלה, עיניה
נעוצות בחזית גופה של רותי. החמ"ל היה שקט מאד בשעה שלפני
כוננות השחר, כל כך שקט שניתן היה לשמוע את לחישתה של אלישבע:
"הגופייה שלך מפתה מאד". אלישבע ניגשה אל רותי, והכניסה יד
לתוך הבוקסר שלה, מחפשת את הכניסה באצבעה.

רותי הגיבה באיטיות, כתוצאה מהלם השינה, וכתוצאה מכך שלא
התכוננה לסיטואציה כזו. היא שלפה את היד של אלישבע, אבל מספיק
מאוחר, כך שאלישבע הספיקה לבצע בתוכה מספר תנועות, וללחלח את
אצבעה. היא לא נראתה מוטרדת במיוחד, ניגשה חזרה אל הכיסא
המסתובב שלה, וישבה עליו, עדיין נועצת מבט חודר ברותי, מביאה
מדי פעם את אצבעותיה אל פיה, מריחה אותן, ומלקקת שפתיה.

רותי הרגישה מושפלת, מבוזה. היא רצתה לקום וללכת משם, לברוח
הביתה ולהכנס מתחת לשמיכה. אבל חרב הכלא עוד הייתה תלויה מעל
לצווארה, והיא נשמה נשימה עמוקה, ויצאה מהחמ"ל. למה לא מחתה?
למה לא הגיבה באלימות? אילו הייתה עושה כך, יתכן שהדברים היו
מתגלגלים אחרת. אולם את הגלגל לא ניתן להשיב.

היא חזרה אל המיטה הצבאית, ובכתה במשך שעה, מכעס על עצמה. כמה
שלא ניסתה, כמה שלא הבטיחה לעצמה, תמיד היא עושה שטויות,
מכניסה את עצמה לסיטואציות שאי אפשר לצאת מהן בכבוד.

בבוקר ניגשה אל המטבח, מחליטה לעצמה שאת העונש הזה היא מקבלת
על עצמה בכבוד. שאר הטבחים לא ידעו על הכפייה שכפתה השלישות,
ופשוט קיבלו אותה כטבחית מן המניין, מנסים ללמד אותה הלכות
מטבח צה"לי. שמשון, הטבח הראשי, כשמו כן הוא, ענק בכל המימדים,
אבל חביב כטלה, לימד אותה איך לשבור ביצים ביד אחת בלא חשש
לקליפות, איך לחתוך ירקות לאוכל סיני, איך להכין קוסקוס. לקחה
את גרגרי הסולת, ועיסתה לתוכם את השמן, מנסה להקשיב לשמשון
המספר לה חוויות על אחיו, וכלבו.

קולו התעמעם, והשתתק, כשאל המטבח נכנסה נטע. היא הייתה לבושה
במדים ממורקים, ללא זכר לקמט או רבב, ופניה קשים. "אלישבע
התלוננה שהטרדת אותה. הטרדה מינית היא עברה חמורה בצה"ל. את
תשלמי על זה ביוקר". רותי נותרה המומה, חסרת מלים וחסרת נשימה.
לא יכלה לומר דבר כדי להגן על עצמה. היא פערה פיה, הושיטה כפות
ידיים לפנים, ושלחה מבט לעבר השמיים כאומרת: מה פתאום? ולמה
אני?

נטע שלחה מבט אחד לכיוון שמשון, ופקדה עליו להעלות את רותי על
השולחן. הוא היה נבוך, וכמעט מתנצל, כשאחז אותה במותניה,
והושיב אותה בין הקערות החלביות לבשריות. נטע הסתכלה סביב,
מצאה סכין מטבח גדולה, ולפתה אותה בידה הימנית.

"צא שמשון, אני לא צריכה אותך יותר. תפעיל את הרדיו, ותנעל את
הדלת, אני צריכה פרטיות עם החיילת הזו". שמשון היה מבולבל,
תוהה האם לציית או לא, אבל נטע רק נקשה עם הסכין על הארונות
שלכתפיה, והוא נזכר מי הקובע. הוא הדליק את הטייפ, משמיע שיר
מהמחזמר מאמי, בפול ווליום, וסגר את הדלת.

"מאמי יא מאמי, תפתחי את הרגליים, לשבעה מדוכאים, שבעה
פלסטינאים" זימר אהוד בנאי בקול גדול "עשרים שנות כיבוש, יותר
לא נסכים, בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין".

"נו, זונה. תפתחי את הרגליים" נופפה נטע את הסכין בקרבה מסוכנת
לצווארה של רותי. רותי לא זזה. היא שלחה מבט אל נטע וניסתה
לדבר אליה כמו שהייתה פונה לילד זועם בקבוצה שהדריכה. "נטע, מה
קרה? למה את כועסת? את רוצה לדבר על זה?". בטייפ נשמעה מזי כהן
מתחננת לעומתה "הקשיבו, עוד רגע, לפני שאתם מורידים את
המכנסיים.. לא ידי הילדה שלי גירשו את ילדיכם, לא הפה שלי שהיה
חתום, אמר ג'וקים עליכם, לא הרגליים העייפות שלי צעדו בחברון
ובשכם, ולא בעלי בכסא הגלגלים, הוא הסיוט הציוני שלכם".

המלים של רותי כמו שרפו את טיפת השפיות האחרונה שנותרה לנטע,
והיא התפוצצה מזעם. "תפתחי את הרגליים יא שרמוטה, את אשמה, ואת
תענשי" היא שלחה את הסכין אל ירכה של רותי, וקרעה מן המכנס
חתיכה, פוצעת גם את הירך במעופה. רותי נחרדה מעבר לכל מה שידעה
אי פעם בעבר. היא נשבעה לעצמה שהיא תשרוד, ותצא מזה בחיים. היא
הייתה מוכנה לעשות הכל, ובלבד שתחיה. רותי פישקה את רגליה, ולא
פצתה פה, ורק רעד קל עבר בה כשנטע קרעה ממנה את המכנסים
הצבאיות, חושפת ירכיים ששמש לא שזפה מזמן, ותחתוני כותנה
לבנים.

נטע נתנה מבט מוטרף בפריטים שעל השולחן, והוציאה מלפפון מתוך
קערת הירקות המוכנים לחיתוך, ממשיכה לאחוז ולאיים בסכין המטבח
הגדולה. רותי ישבה המומה, אילמת, כשהירק בקע תומתה, מחלל
כבודה. רק שתי דמעות זלגו על לחייה. דמעות שהפכו לשטף יציב,
כשהתווספו אליו עוד ירקות, קורעים אותה שוב ושוב.

כשחשבה שנטע כבר התעייפה, והעזה לקוות שאולי תיתן לה להשתחרר
בחיים, העזה  לשאול: "למה, נטע? למה אני?"

נטע, במבט מפחיד התקרבה אליה, אוחזת את שיערה ומושכת אותו
"בגלל אמיר, זונה" חתכה קווצת שיער עם הסכין. "בגלל שהוא
התחרפן לגמרי ממך. משחקת אותה קשה להשגה" עוד קווצת שיער "שרפת
לו את החיים, בישלת לו את המוח". שיערה הזהוב של רותי נראה כמו
שדה קרב, ארוך וקצר לסירוגין.

"אבל, נטע" ניסתה שוב לפנות להגיונה "לא ראיתי את אמיר כבר
יותר משנה. מעולם לא היה ביני לבינו דבר". נטע המשיכה במלאכת
הקיצוץ, סובבת את רותי, וגורמת לה לפחד עז כשעמדה מאחוריה. רק
לא למות מסכין בגב, רק לא למות בכלל, רוצה לחיות, התחננה רותי
בלבה.

נטע התחילה ללחוש. מספרת את סיפורו של אמיר. אמיר שהיה מדוכא
בגלל סירובה של רותי, שהתחיל להשתמש בחשיש עוד ביב', שעבר
למריחואנה לקראת הצבא, ונתפש בביקורת של המשטרה הצבאית. רותי
שמעה, ואוזניה הצטלצלו, הסיפור לא היה מוכר לה, כל כך הרבה זמן
שלא הייתה בקיבוץ, ולא שמעה את הרכילויות הקטנות. וכי זו אשמתה
שאמיר השתמש בסמים? ומה פשעה בכך שתפסה אותו המשטרה?

נטע סיפרה עוד, ועוד ועוד. על הכלא הצבאי אליו נכנס, על המכות,
ועל ההתעללות האכזרית שזכה לה בכלא. ועל כך שרק קליפה נותרה
ממנו, מהאיש היפה הזה שכל כך אהבה. וככל שסיפרה עוד, הלכה
הסכין ונשמטה מידה, עד שנותרה לבסוף מקופלת על הרצפה ללא
תנועה.

שמשון נכנס מבעד לדלת, ורותי קפצה מהשולחן ורצה אליו. רק אז
העזה להתחיל לבכות, כשהוא לקח אותה בידיו, ועלה איתה כל הדרך
עד למגורי הבנות, וברקע המשיכו להתנגן שיריו של הלל מיטפונקט:
אתה שקראוך אלוהים, שעשית שלום בשמיך, לו רק עשית שלום גם
בנפשי. אתה שקראוך אלוהים.

את יום הולדת העשרים שלה בילתה רותי ברצועת עזה. איזה מקום
מחורבן לבלות בו את יום ההולדת שלך.

נכון, כטבחית היא בילתה בבית שבוע, על כל שבוע שהייתה בבסיס.
שבוע אותו בילתה בבכי בלתי פוסק, ובנסיון להשלים עם הגזירה.
נכון, נטע נלקחה מהבסיס, ושוחררה שחרור מוקדם עקב אי התאמה.
נכון, שמשון ניסה להגן עליה.

אבל נשים שנוצלו פעם אחת, מנוצלות פעם שניה, ושלישית, ועוד.
וההוא שקראוהו אלוהים, כנראה גם עובד בשלישות.

חלק רביעי - שותפים

הוא יושב על המרפסת, על כסא הפלסטיק הלבן, ומביט בשקיעה. השמש
בתחילה צהובה, ומציקה לעיניו, הזועקות לרחמים, אך הוא מתעלם
מהן. מדי פעם הוא עוצם את עיניו, ונותן לכתמי הירוק להשתלט
עליהן, הם פועמים על הרשתית שלו, כמו גרונן המקרקר של צפרדעים
ענקיות. השמש נשברת ראשונה, ומשנה את צבעה לכתומים ורודים,
שולחת סימני זיהוי על פני כל המערב, אצבעות רומנטיות שנוגעות
בלב כולם.

חוץ מאשר בלבו של אמיר.

עיניו נעוצות במערב עוד זמן רב אחרי שדמדומים אחרונים של ערב
הפכו עורם לסגול כהה של טרם לילה, ואורות השכונות הקרובות
התחילו לנצנץ בכתום ישר זווית, מתחת לשמים זרועי כוכבים. קול
צלצול פעמון נשמע כאשר הדלת המובילה אל המרפסת מטלטלת עמה את
כדורי המתכת הקטנים שנתלו שם על מנת להנעים את זמנם של השוהים
במקום. האחות נכנסת, לבושה בלבן כתמיד, מחזיקה את זרועו
ומרפקו, ומכוונת אותו אל חדרו. הוא נענה לה, לא מוחה, אך גם לא
מוסיף דבר משלו. וכי מה יש לו לומר?

האחות פושטת את בגדיו, ומניחה אותם על הכיסא שליד המיטה,
מקופלים. לא שהקיפול או אי הקיפול משנים לו, הוא נכנס למיטה על
פי הוראותיה, ובוהה בתקרה. האחות מסתכלת על העיניים הירוקות
המדהימות שלו, על עטרת השיער המתולתל זרוע השיבה, המקיפה פנים
עדינים. היא מנשקת אותו על מצחו, נשיקת לילה טוב. משם היא
גולשת לשפתיו, ומדמה למצוא בהן מענה לנשיקותיה.

היא מתלהטת, סוגרת את דלת החדר במפתח, פושטת את בגדיה, ומתחילה
להתחכך בחזהו של האיש השוכב ללא ניע על המיטה. היא שולחת ידה
אל האיבר המונח בין רגליו, ומתחילה לעסות אותו, לינוק אותו,
למצוץ אותו בתאווה.

הוא ממשיך לשכב, עיניו נעוצות בתקרה, חזהו עולה ויורד בנשימות
שלוות. איברו נותר רפה למרות מאמציה. היא לא נוגעת ללבו.

כעוסה, פגועה, היא שוקלת להטיח בו מלים קשות, לזרוק עליו
חפצים, אך עוצרת בעצמה ומושכת כתפיים. גם מחוות אלו יתבזבזו
עליו. היא צוררת את בגדיה ויוצאת מן החדר. הוא אפילו לא מודע
לכך שעזבה, היא השאירה פחות רושם מפנטזיה, ממשיך לשכב, מביט
בעכביש הולך על הפינה שבין הקיר לתקרה, מחפש לו קורבן או ארוחת
ערב. הוא עוקב אחריו עד שהעכביש יוצא מתחום הראיה שלו, אינו
מניע את ראשו כהוא זה כדי לעקוב אחריו, וממשיך להביט בתקרה.
אורות לבנים חולפים מדי פעם עליה, זכר למכונית שאולי ביקרה
באזור ועזבה, מותירה אחריה אך רעש מנועים עמום וריח דלק שרוף
שנמוג לאיטו באוויר הלילה המצטנן.

אחרי זמן ארוך, הוא עוצם את עיניו.

בחלומו הוא רואה מים רבים שוטפים בואדי מתחתיו. הוא עומד על
הגבעה, מודע למים המתקרבים אליו באיום, מנסה להקיף את הגבעה,
ולמצוא מוצא מן הצרה שנקלע אליה. לבו פועם באימה, וחשכת עננים
שחורים מתחילה לכסות את השמים. מרחוק הוא רואה אשה בשמלה ורודה
מתקרבת, מן הצד השני של הואדי. הוא מנפנף בידיו, קופץ על מנת
שתראהו, וזועק לעזרה. אך אף קול לא נשמע. פיו נותר אילם
כשהיה.

בבוקר מעירה אותו אחות המשמרת השניה, ומלבישה אותו. הוא עומד,
ומרים את ידיו ורגליו על פי הוראותיה. באמצע הריטואל היא נקראת
לטפל באחד השוכנים האחרים בבית, וממהרת אליו. כשהיא חוזרת,
לאחר חצי שעה, היא מוצאת אותו עדיין במערומיו, עומד וידו האחת
נתונה בשרוול, מכנסיו מופשלים על הרצפה. בדיוק כפי שהשאירה
אותו.

היא מסיימת להלביש אותו בבהילות, מסרקת ומייפה אותו. היום יום
ביקורים, עליו ליצור רושם טוב על האורחים.

היא מובילה אותו אל הכסא הלבן במרפסת, והוא מביט שוב לכיוון
מערב, מצפה לשעת השקיעה שתגיע עוד כשבע שעות.

פעמוני הדלת מצלצלים, ואל המרפסת נכנסת אשה בשנות העשרים שלה,
בעלת שיער ארוך בצבע הדבש, מעוטר שערות לבנות, ועיניים חומות.
"שלום אמיר" היא אומרת, וכבר לא מצפה לתשובה. לא אחרי חמש שנים
של שקט.

היא לוקחת אותו, והוא בא בעקבותיה, כנוע ונכון. הם הולכים
באיטיות לאורך השביל מחוץ לבניין, מתחת לעצי התות שבשדרה,
מקשיבים למים הזורמים בתעלה חצובה לצד הדרך. היא הולכת לצידו
בשקט, ורק מדי פעם מספרת לו על שתי בנותיה הקטנות, על התעלולים
האחרונים שביצעו, כמה היא גאה בהן. פעם היא אפילו שולפת תמונה,
ונזכרת ברגע האחרון שאין טעם להראות לו אותה.

הוא לא מתלהב, ואף לא משתעמם. היא לא נוגעת ללבו.

היא מוצאת להם ספסל עץ כמעט שלם, שהצבע מתקלף ממנו, ובודאי
ישאיר על בגדיהם שאריות מתקלפות רבות. הספסל שוכן מתחת לעץ תות
בעל ענפים עבים, ועליהם ממוקמת חבורה של ילדים.

היא מאזינה לקולותיהם, מתווכחים לגבי יישום הכללים שקבעו
לעצמם. מחייכת לעצמה בשומעה אותם מכריזים כל אחד על האוצר שלו.
זה הביא יונה, זה כלבלב, זו חתול וההוא קופסה של בולים. הרוחות
מתלהטות כשהם מתווכחים תרומתו של מי שווה יותר, והאם כל תרומה
לשותפות היא שוות ערך, ומזכה את בעליה בחברות מלאה. היא נשענת
על כתפו ולוחשת לו: "תשמע איך הם ממציאים את הקבוץ מחדש".

כאילו כדי להשלים את התמונה, הילדים המתווכחים על גבי הענפים
מתחילים להשליך זה על זה תותים, מתוך כוונה לשכנע, על מנת
לפתור את הסכסוך בדרכים חלופיות, או שמא פשוט מתוך שיעמום.

קרב התותים מצחיק אותה, עד שתות שחור שהיה מספיק בשל כבר לפני
שבוע נוחת ליד עינו של אמיר, והמיץ ניגר ממנה ומטה, מצייר דמעה
סגולה על לחייו, ומכסה את צווארו בנחל שחור, כאילו נפצע והוא
מדמם. הוא לא מניד את ראשו, ולא מגיב. היא מקימה אותו, ומחישה
אותו חזרה לבית ההבראה. השעה גם כך מאוחרת היא עוד רוצה להספיק
לבקר באגף השני, של הנשים. היא מפקידה אותו בידיה האמונות של
האחות, לא לפני שהיא נושקת אותו על מצחו.

"האם נראה אותך שוב בשבוע הבא?" שואלת האחות, והיא עונה לה
בחיוך "כן, כמובן, כמו כל שבוע" ויוצאת במרוצה אל השער, עוד
מעט תנעלנה הדלתות למבקרים והיא רוצה להספיק.

השומר בשער עוצר אותה, ושואל מי היא ומה מבוקשה.

"באתי לבקר את נטע. אני מהמשפחה, שמי רותי" היא עונה, ונבלעת
מאחורי הדלת בחפזונה.

האחות מוליכה את אמיר שוב אל המרפסת, ומושיבה אותו על כיסא
הפלסטיק הלבן. הוא מסתובב לצד מערב, כאילו היה קבוע בו מצפן
מדוייק, ונועץ עיניו בקו בו תשקע השמש בעוד ארבע שעות.

(יולי 2000)

הסיפור שייך לסיפורי "זרעים של מסטיק" שפורסמו כפרויקט באתר
סוכנות ארוטיקה, בו נכתב סיפור על כל שיר בתקליט.