[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמי אלומים
/
נעמי - חלק עשרים

אף אחד לא יודע עליי הכל, אי אפשר לדעת הכל מאחר שאינני מספרת
הכל, אבל אפילו אם סיפרתי כל שיכולתי, בכל זאת אי אפשר היה
לדעת, שהרי אין אנשים נוצרים בלבם לעצמם אלא את הדברים שאינם
יכולים לספר אפילו ירצו בכך; ואינם רוצים כל אימת שאינם
יכולים. ההורים שלי אינם יודעים דבר, החברים לוטים בערפל,
אפילו האנשים עמם אני משוחחת באינטרנט לרוב מרכזים השיחה סביב
עצמם כשאין להם דבר לשמוע אודותיי שאינו מתבקש וברור מאליו,
ושוב אני מתקשה לתאר את אודותיי והעובר עליי שכן לעולם איני
בטוחה שאחרים ימצאו בכך עניין; והחמור מכך - איני בטוחה מה
יסיקו מתיאור דברי ימיי. כך שאלתי כאשר תהיתי בשנית מה יקרה אם
אעלם מן העולם, אפשר שכל זכר ממני יימחה אם לא אותיר מעשה
מיוחד שייחרט במוחם של אנשים, אולם איני מסוגלת למעשה כזה; כל
שכן איני מסוגלת לחשוף את כולי בפני אחרים על מנת לגרום להם
להצטער ולהתאבל על מותי, שאיבדו חברה יקרה וחשובה, שכעת תנחם
את אלוהים בנצרו אותה בכסא כבודו. ומי הם אלה שמכירים אותי
היטב, ספרתי וחישבתי, אף תרשים לעצמי ציירתי, ומצאתי אך בודדים
שאפשר לומר עליהם שאמנם דיברתי בפניהם, ולפעמים אני חושבת שלא
היו ולא נבראו, וכך ייתכן שלאחר שאוטרד מן העולם יאמרו אודותיי
שאינני ולא הייתי אלא משל עילג ועקר, שאין השכלו אלא הוא
עצמו.

ואמנם כל נפש שמספרים אודותיה אוזלת לאיטה, אין לה לנפש מושב
בלבבות אנשים רבים, אלא בלבב אדם אחד, ועל כן אין היא מתחלקת
אלא עוברת בין האנשים השונים, וכל המבין את תלאות אותה נפש
מקבל אותה לעצמו, גונב אותה מבעליה המקוריים; כך אוזל הדיו בעט
והופך לקניינו של הדף.

זוכרת אני את הדברים כאילו קרו בעתם, לא אגזים ואומר שדומה
שהתרחשו אתמול. אחד מידידיי לבית הספר היסודי ביקש שאבוא לבקרו
כאשר היה חולה, ולא הייתה לי הברירה אלא להיענות לבקשתו - מה
גם ששאלתי את אימא והיא פלטה מתהומות הנימוס המאופר את הכלל
הדורש לבקר את חברינו החולים, כאות להערכתנו אותם. חשבתי לעצמי
כבר אז שאם עלינו להכריח עצמנו לבקר את חברינו כשהם חולים, רק
כאות הערכה ונימוס, כאשר אין כרוכה בכך כל הנאה, אפשר שאין מן
הראוי שיהיו לחברינו; אולם מחשבה מרדנית זו קוננה בחצרות
האחוריות של המחשבה עד לימים האחרונים. אך לא בכך עסקינן; כאשר
חזרתי מבית הספר ועמדתי לצאת שוב לבקר את ידידי החולה, סיברה
פניי המחשבה על אודות שקר מוצלח שאוכל להמציא שימנע בעדי את
הביקור המאוס. במחשבתי הילדותית לא המצאתי לעצמי שקר טוב מן
האמירה שסבתא נפטרה ועליי לנסוע להלווייתה, ושקר זה מן הסתם לא
נתקל אלא במלים של הזדהות עמוקה, הצעות כנות לעזרה וצער ישר על
הכאב הכרוך באובדני. חשבתי לעצמי שכאבי ננצר תמיד בלבבותיהם של
אחרים ועל כן כה קל לי להתמודד עמו; ועל ידי ההרגל לעשות כן
איבדתי את היכולת לחוש כאב בעצמי, ואינני מסוגלת להזדהות לעולם
עם תחושותיהם של אחרים. רגישות לא חסרה לי, אין העניין
ברגישות, אלא ביכולת לסגל עצמך למצב נפשי שאינו יכול לעמוד
בשחזור.

לקצר יריעה ארוכה, כשחזרה אימא הביתה, תיארתי בפניה את השקר
המוצלח בלא משוא פנים והרגשתי גאווה רבה שהמצאתי דבר נהדר כל
כך, אינו פוגע באיש אך יחד עם זאת פוטר אותי ממשימה לא קלה של
ביקור חולים, כאשר אין לי כל רצון בכך. אולם אימא לא הגיבה כשם
שחשבתי, הזדעזעה כולה ויצאה מהחבאה אל כליה, זעקה עד לב שמים
בהכעיסה וקוממה את כל יושבי הבית, לאמור כי אין פסול ממעשי זה
ושהבאתי בכך חורבן על הבית והמשפחה. מצאתי בעניין זה רבות מן
הגיחוך, לא הרגשתי כלל את גודל קלוני ושפלותי, אולם התקשרתי
לידידי ואמרתי שלא היה הדבר אלא בדיחה, צחק עמי צחוק מאולץ,
והלכתי לביתו, למצוא את אביו לוטש בי מבטו המפוחד כאילו איימתי
על חייו ברגע זה ממש.

כעת סבתא חולה בסרטן המעי, אין מחלה נוראית ואיומה מזו. לאמור,
מצטבר בחלל בטנה נוזל לימפטי כלשהו אשר יש לשאבו בפרוצדורה מן
הכואבות ביותר, מדי כמה שבועות; ולאחר מכן לטפל בה טיפולים
כימיים שונים המרטשים את רוחה, מחשבתה וצלילותה. להתבונן בה
בעת זו הנו סבל שניתן אולי להשוותו לכאביה שלה-עצמה; מונחת שם
ומתפללת לחייה, ייאושה ניכר בה והיא מסומאת מצירי העינוי,
מלחשת זעקות של בקשות לחיות, אינן ניתנות לתיאור. ימים ספורים
קודם לגילוי מחלתה נסעה לביקור באשדוד אצל קרובי משפחה רחוקים
שמדברים בגנותנו מאחר שאיננו נוהגים לשמור עמם על קשר חם ואיתן
די צורכם. כאשר חזרה מנסיעתה תיארה בגוונים ורודים את הזיו
והיופי שבחייהם של אנשי אשדוד, את התינוקת הקטנה שנולדה וכיצד
חיוכה מפזר לכל עבר קרניים בוהקות של אשר גורלנו לאבד
בבגרותנו. והנה, כעת סבתא חולה בסרטן המעי. סבתא, שהייתה רופאה
במקצועה, תמיד אומרת שאין נוראית ממחלת הסרטן; הוא משתלט על
תאים באופן שאינו ניתן לבקרה ופוגע בהם, אינו מאפשר להם לנהוג
כשם שאמורים לנהוג על מנת לקיים את האורגניזם החי. אך ישנם גם
אנשים הנוהגים כמו הסרטן, מפזרים רסיסים חדים של ציניות
ועוקצניות לעבר כל הנתקל בהם, ואפשר שהם חמורים מן הסרטן.

לעתים עוברים עליי בבוקר רגעים כאלה של בדידות כוללת והרמת
ידיים, ייאוש מן העולם והממלאים אותו, בהם אני מרגישה כאילו
אין לי אף אחד אחר בעולם זולתי, למרות שאנשים רבים בוודאי
הוגים בי ברגעים אלה, תוהים היכן אני נמצאת, מה אני עושה ומהן
מחשבותיי העוברות בתוך סנטימטרים מעוקבים ספורים של חומר מוח
אפור. נאמרו לי עצות רבות לרגעים כאלה של נחת שהופכים משעמום
גורף לדיכאון עמוק, אמרו לי שאסור להסתכל בעבר מאחר שמוצאים בו
רק גנאי ואסור גם להסתכל בהווה מאחר שהוא נראה בזוי ועלוב,
ואפילו בעתיד אסור להסתכל מאחר שלא רואים בו אלא ניסיונות
לתיקון העבר. העצה אפוא היא בתפלות מחשבתית גמורה, ולא יכולתי
למצוא בי תפלות כזו; כל מעשה ממעשיי דמה כאילו הרסתי בו עולמות
והחרבתי ארמונות חול של אחרים, ארמונות הנבנים בחול שעה שהם
רכושם של אחד, אולם רוקמים פיגומי עץ, נוצקים בטון, צמנט, מתכת
וסיד, כאשר הופכים רכושם של נוספים. כל אמירה מאמירותיי דמתה
לפגיונות הננעצים בלבבותיהם של המבקשים את טובתי בלבד, והאשמתי
עצמי הן בדברים אודותיהם כבר סלחו ושכחו, והן בדברים אשר אסור
לי להתחרט עליהם מאחר שאין בהם פסול; על ידי החיפוש של התיקון
במקום שאין למצאו, אין אלא גורעים.

מדוע לכתוב את האמת על אודות המציאות, כאשר אפשר לכתוב שקרים
ובדיה? רימיתי עצמי במחשבה שאמנם אשכיל לתאר, אולם הפגתי מחשבה
זו כעת. אסור לכתוב את כל האמת, אסור להימנע מלהוסיף פרטי
רמייה, כי הרי אנו כותבים אך ורק בכדי שלא נשכח. אולם מה
ברצוננו לא לשכוח, האם נרצה לזכור לעד את האמיתות הכואבות
והצורמות, הצורבות בנפשנו כרסיסי זכוכית מנופצים המותקנים בגיר
הרושם קורותינו על לוח עץ? לא, כי אם נרצה לזכור את השקרים
המייפים, את הזיופים המביאים אושר, את הכמיהה למה שלא השגנו
במציאות. אך גם בכך לא תשכיל לעזור לנו הבדיה, שהרי את האמת על
חיינו, גם אם נקדיש כל מאוויינו לכך, לא נוכל לשכוח לעולם.
האמת מסבירה את עצמה, היא הגיונית, חסרת פערים ובעלת סיבתיות,
יש לה הקשר איתן וקשר מגבש בין חלקיה, היא אינה זקוקה לתמיכה,
לאישור או לצידוק ועל כן יש בה עצמה בלתי-מתכלה זו. בשקר,
גיליתי לצערי, אין כללים והוא מסבך את ההקשר במקום להתירו.

אנשים שהכל יש להם יכולים לצאת בקלות בתרועות רמות על אודות כך
שהם מוכנים להקריב את כל אשר להם למען מטרה כלשהי, אידיאל
נשגב, אמת מוחלטת; ואמנם הקורבנות הקלים ביותר של הרעיונות
המחריבים והמקוממים, ההופכים את החברה על תלה והמניצים זרעי
השמדה - הם האליטה החברתית המצליחה והמשגשגת ביותר. רק אלה
שאין להם דבר, הסובלים מחסר והיודעים היטב מחירו של הויתור,
יכולים להעריך את ההקרבה, אולם לרוב אינם בוחרים בה; כך הרגשתי
באותה עת, אין לי דבר אך אפילו אותו אינני מוכנה להקריב,
והתקווה המעורפלת שגיששה בנפשי הדליקה שלהבת מחודשת של ריפוי
עצמי מוצלח.

כל אחד מוצא את דרך ההתמודדות שלו, יש המדחיקים וכך פותרים את
בעיותיהם שנדמות להם בלתי-פתירות; יש המוצאים את הדרך על ידי
ההומור והציניות, שמים הכל ללעג ומוצאים בכל את הגיחוך, ועל
ידי כך מבתרים את בדלי המשמעות האחרונים ומניחים אותם, חרוכים
ועילגים, על קרקע שאינה נושאת פרי; יש המרפאים עצמם בעיסוק
בעניינים אחרים, בהגייה בצדדים החיוביים של הדברים השליליים;
ואילו הבריחה שלי מן המציאות טמונה בהתמודדות עם המציאות עצמה.
הבריחה שלי הימנה היא העיסוק בה, היא אבסורדית ופילוסופית כאחד
אולם אני מוצאת בה תמיד את הפתרון. אני עומדת ומשיחה עם עצמי
על אודות הדקויות והפלפולים השונים, על אודות הכלל והפרט,
העיקר והתפל, כל דילמה מן הדילמות נחשפת לעיניי ואין ולו שביב
של טיעון הגיוני שאינו מתייצב ונבחן לפרטיו; ועל ידי פירוק
וניתוח זה אני מוצאת את המנוחה, בעצם העיסוק אני מפיגה את
הקושי, בהחרפת הדיכאון לכאורה על ידי נבירה בו, הוא נעלם
ונסתר, עד לחזרתו הבאה מתהומות הייאוש, בהם חולף במהירות
פרדוכסלית, תר אחר קורבנות שיפתחו לו ליבם.





נעמי - חלק תשעה-עשר
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מי שנותן את
השואה כטיעון
לזה שאין
אלוהים, לא מבין
שאלוהים בודק
אותו, ויום יבוא
וכנקמה על חוסר
האמונה, הוא
יביא לו את
אורלי וינרמן עם
יעל בר זוהר
וצ'יקי ארד,
לתוך לוח
שידוריי הסתיו
של ערוץ 2!
ואז הוא יראה מה
זה לא להאמין
באלוהים!!!




ב"ה, מחזיר
בתשובה לא
הגיונית, תוך
כדיי ביקורת
טלוויזיה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/02 14:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה