ב-7 במאי 1973 נולדתי, ישר לתוך הבלוז.
כשהצירים התחילו לצרוח בתוך אמא, כמו הפיפסים של החדשות לפני
מהדורה גורלית במיוחד, אבא לקח את התיק שהכין מראש, עם המגבות,
מברשת השיניים, הסבון והספרים. אבל במקום לחטוף את התיק
ולברוח, הוא גם הניח מתחת לזרועו את הפטפון הנייד שלו. אחרי
שהושיב את אמא בזהירות בתוך האוטו, הוא בזבז עוד ארבע דקות של
צירים כדי לרוץ למעלה ולחטוף את התקליטים.
בחדר הלידה שבתל-השומר הוא התווכח בצעקות עם הרופאים והאחיות,
שלא הסכימו בשום פנים ואופן להקצות לו שקע כדי שיוכל לחבר אליו
את הפטפון.
אבא השתולל והתחנן. זה נורא חשוב שהילד ישמע מוסיקה מהשנייה
הראשונה בחייו, הוא חזר והסביר. אבל רק כשאמא צרחה, בתסכול
מהול בכאבים, שיתנו לאבא לעשות את מה שהוא רוצה כי זו הלידה
שלה וככה היא אומרת - רק אז הם התרצו.
אבל זה היה הדבר האחרון שאמא הספיקה להגיד לפני שהצירים נהיו
יותר ויותר תכופים, והיא נאלצה להכניס את עצמה לדיקטטורה של
לחיצות ונשימות. אבא, נרגש גם הוא ממחזה הבריאה שהלך ונרקם
כנגד עיניו, שלף מבלי להסתכל את התקליט הראשון מהערמה, הוציא
בחטף את העיגול השחור מעטיפת הקרטון, והשליך את העטיפה על
הרצפה. לאחר מכן, הידק את הפלסטיק אל משטח הגומי, ובאצבעות
רועדות כיוונן את המחט, עד שהצליח להנחית אותה על-גבי התקליט
המסתובב.
אבל בגלל שאבא נזכר לזוז שנייה מאוחר מדיי, ובגלל שהאופן שבו
הנחית את מחט הפטפון על גבי נשמת הפלסטיק לא היה מעודן דיו,
השמיע התקליט השרוט חריקת מחאה. וככה יצא שהחריקה הזו היתה
הצליל הראשון ששמעתי בחיי. החריקה צרמה באוזניי הרכות בחדות,
כמעין אורקל המבשר על הכאב שיבוא בבגרותי. פרצתי בצווחה מרה.
אבל ממש אז, כשריאותי לא יכלו לזעוק יותר, בא הדבש ושטף את
הכאב. לדבש הזה קראו קרלוס סנטנה. הגיטרה של קרלוס אחזה
באצבעות ידי הקטנטנות, והובילה אותי לחיקה החם של אשת הקסם
השחורה.

ב-3 בינואר 1992 התאהבתי, ישר לתוך ה-BOOZE.
היו לי שבועיים לפני הגיוס, ובמקום לבזבז אותם על חוף טראבין,
העדפתי לגמוע כל יום ויום מהם על הבר של ה"חצר האחורית". זה
היה הבר הראשון שלי, והדרך אליו היתה חלק מההתמכרות: לשעוט
בריצה את הירידה מכיכר דיזנגוף הממוזרקת, היישר אל סמטה חשוכה
החבויה בין שתי חנויות. בסמטה הזו הולכים בלי למשש את הקירות,
עד שפורצים אל חצר קטנה, משובצת בשלושה ברים משובחים. עכשיו
צריך רק לבחור. מימין יש את ה"ריבולושן" הדחוס תמידית. משמאל
יש את "לונג ג'ון סילבר", שעל הבר שלו מונח נר ענק, עטור גדילי
שעווה פראיים.
אבל באמצע. באמצע יש את "החצר האחורית". מקום פשוט כמו בית, חם
ועתיק כמו עץ אלון עב-גזע. על הבר שלו מונח ליטר של "גולדסטאר"
מחוזקת בוודקה, או בכל דבר אחר שהברמנית חשבה שאני מתכוון אליו
מבעד למשוכת הדיקציה הרעועה שלי.
אחת הפריבילגיות שגלומות בבילוי כל לילותיך בפאב, היא שאתה
לומד לדעת בדיוק אילו שירים מסתתרים בכל קסטה. על ראש הטייפ של
"החצר האחורית" מתארחים הערב אבירי הבלוז הלבן.
רורי גלאגר מפליא להכות במיתרים, וזועק שהוא נשבר לרסיסים.
עוד מעט יבואו לד זפלין להגיד למותק שלהם שהם הולכים לעזוב
אותה, רק כדי שקינג קרימזון ישירו לה כתובת מצבה, שעליה ייכתב
באותיות של קידוש אלכוהול שדיפ פרפל יהיו תמיד רק חייל
להשכיר.
כן, אחרי כל-כך הרבה לילות כאן כבר הכרתי את כל השירים בעל-פה.
אבל בתוך כל המוכר הזה, דווקא באמצע דיפ פרפל נשמעה חריקה
שהקפיצה אותי מהמקום. הדלת הכבדה של "החצר האחורית" אף-פעם לא
חרקה ככה כשמישהו נכנס. בדרך-כלל, הסימפטום היחיד שיכול היה
להעיד על-כך שחגב נוסף פסע פנימה, היה שובל האוויר הקר שנכנס
יחד אתו מהלילה.  
אבל הפעם זו היתה חריקה קשה. צורבת. ממש כמו החריקה ההיא של
מחט הפטפון, 19 שנים קודם לכן. ובדיוק כפי שאז בא אחרי הצער
מפל של עונג, כך היה גם עכשיו.
הצרימה פינתה את מקומה ליופי שכמותו לא ראה העולם. לקחתי
לגימה עמוקה של אומץ מהכוס, וניגשתי ישר אליה.

את הזריחה כבר ראינו ביחד, ממרפסת הדירה של הוריה שהשקיפה על
כיכר מלכי ישראל. בטייפ דהרו בשקט-בשקט סוסי הפרא של הרולינג
סטונס, והיא שכבה מצונפת בתוכי. לא, לא הזדיינו. אפילו עוד לא
התפשטנו אז. רק שכבנו זה בתוך זו, והבטנו למטה, אל משאית הזבל
שקרעה צוהר לבוקר מול גן העיר.

ב-22 בפברואר 2002 כתבתי, ישר לתוך המוז.
חזרתי בלילה מהעבודה. ידי האחת אחוזה בזרועותיו המבושמות של זר
פרחים שקניתי לך בסופרמרקט בארלוזורוב. ידי השנייה אחוזה בשקית
ניילון ובתוכה בקבוק יין איטלקי. בפי היתה בשורת איחולים,
במלאת שנתיים לנישואינו. אחרי שעה בערך את הלכת לישון, משאירה
אותי אצל הבייביסיטריות הכי מושחתות בעולם שסיפרו לי איך עושים
סקס בעיר הגדולה ההיא, שתאומיה נקטמו.
ואז, אחרי שהפרק נגמר, התיישבתי למרגלות המסך ובלי להצטער
יותר מדי על זה שאני כבר כמעט לא כותב כלום בעט, התיישבתי
לפרום את קרעי הזכרונות של חיי, רק כדי לתפור אותם מחדש במין
מארג טלאים לא מסודר, רצוף עובדות, בדיות, תאריכים וחלומות.
אודה, פה ושם חייכתי בגעגוע. פה ושם זלגה דמעה במקרה או שלא.
אבל אחרי שישבתי עד שלוש בבוקר בלשכתה ספונת היצירתיות של אמא
מוזה - שם שתינו עם ג'ון לנון, אמא שלו ואלוהים יין מארץ המגף
- הרגשתי הרבה יותר טוב.
ואז עלה בדעתי שטוב שקרה מה שקרה, אבל חבל שלא קרה מה שלא קרה.
הצטערתי על שבמקום ה"חצר האחורית" יש היום רק מין חיקוי רוסי
תפל למה שהיה שם פעם. וקינאתי במי שיש לו מרפסת בכיכר מלכי
רבין, כדי שהוא יוכל לשבת בה בזריחה, לקרוא לאור בית השמש
העולה ספר שירה או פילוסופיה, ולהציץ בזווית העין איך העיר
נושקת לעוד בוקר חדש, כמו יידישע מאמע מזיעה שנפרדת מהבן
המתגייס בבקו"ם  - ספק בלהט, ספק בדבקות.
ואפילו.
נעצבתי.
נעצבתי על שאבא שלי לא הביא אתו את הפטפון לבית-החולים, ולו
רק כדי להשמיע לי שיר, צליל כלשהו, שיקדם אותי במדרגות כבש
החיים.

 
מומלץ לקרוא כשאחד או יותר מהשירים הבאים מתנגן ברקע:
Santana - Black Magic Woman
Deep Purple - Soldier Of Fortune
John Lennon - Mother, God
Rory Gallagher - I Fall Apart
Led Zeppelin - Baby, I'm Gonna Leave You
King Crimson - Epitaph
Rolling Stones - Wild Horses
The Animals - House Of The Rising Sun
שלום חנוך - הדרכים הידועות