זמן יקר:
ישבתי מתחת לעץ הספק וחיכיתי,
אתה המשכת לזחול.
ניסיתי להתחמם מעלי הספק
אבל הקור לא הרפה.
החורף איים והסבלנות פקעה,
הגשם טפטף ועזבתי.
אני רציתי בית, מקום לנוח, להירגע.
לא מעץ, חסר יציבות ושברירי.

זמן מקפיא, זמן משמר.
הוא ירפא את הסבל אך לא את התהייה.

נסי את לגעת בחושך, זה הכל רק אויר קר.
ואנחנו שניים, שני ידידים מנומסים.
והם מלאי רגש, שני מעריצים סמויים.
לא יכול לחיות ככה, לא יכול לראות שם שינוי.
בהתחלה חשבתי שהיא עזבה את הבית
כדי להלחם במלחמה.
אבל היא עברה את הגבול למדינה רחוקה.
למרות הסבל ההדדי, מרגיש ריקנות.
מבטים, שינויים ודם חם נותנים את התשובות.
השפה שלנו קצת רחוקה מהמציאות.
בחוף פורסת ידיים, מחכה שהרוח תישא אותה ,
כשהרוח שבצד השני חזקה מספיק.
תני לרוח שבך קצת חופש.