בחצר המלך ישב ליצן שבוז.
כבר קרה שבתרבות שלנו נחקקו ליצנים עצובים. זה אפילו הפך למעין
סטטוס קוו, ואם לא לזה אז לפחות למשהו לא מפתיע. עד כדי כך לא
מפתיע, שאף אדם לא התעניין בשלומו של אותו ליצן. קראו לו מואיז
- לליצן. מואיז מעולם לא היה דיכאוני. כבר בילדותו הוא לא היה
דכאוני. הוא לא חיפש דיכאון, ומעולם גם לא ניקרה בדרכו אחד. זה
לא שחייו היו שמחים עד אין קץ, אלא שמעולם הוא לא ראה גופה. גם
גופת ילד הוא לא ראה (אם לא מחשיבים את הסרטים שראה למרות
האיסור). למואיז הייתה חברה אבל קטינה. אסור היה להם לקיים
יחסי מין אבל הם קיימו. היא הייתה מלצרית בבית קפה בשנקין דאז.
הוא היה ליצן שבוז. לא תמיד היא הייתה מלצרית. כבר בילדותה היא
לא הייתה מלצרית, וכך המשיכה גם בתיכון (עד שנשרה בגלל
ציונים). מעולם לא התעורר אצלה הצורך למלצר. הצורך למלצר היה
משתכר בלילות, והיה מתעורר כל בוקר אצל מישהי אחרת, אבל מעולם
לא אצלה. קראו לה גל, אבל כולם קראו לה "החברה של מואיז". אימא
שלה קראה לה "הבת השוררת", אבל אף פעם לא בפנים. רק מאחורי
הגב. אימא שלה, היא בכלל היו לה בעיות. היא הייתה קצת לחוצה.
אני לא חושב שקיימת ילדה יותר טובה מגל, אבל את אימא שלה זה לא
מרצה. תמיד יש לה מה להגיד ומה להעיר. תמיד יש לה איך לבקר
ובמה למצוא פגמים. לדוגמא...לדוגמא החבר הזה שלה, מואיז. למה
חייב להיות לה חבר ליצן? איך הוא יביא הביתה כסף? למה הוא אף
פעם לא שבוז? דבר אחד טוב היה ועדיין אפשר להגיד על אימא שלה,
וזה שהיא מודעת למצבה. היא הולכת לטיפול באופן קבוע אצל איזה
אחד. דוקטור. הוא נוגע לה והיא מדברת. נוגע - מדברת. לוחץ -
מגיעה לפורקן. את המשכורת שלו מקבל הדוקטור ממשרדי הממשלה
בגדול, אבל אם תבטיחו שלא לצטט - אוסיף ואומר שאת משכורתו הוא
מקבל ישירות מהמלך. הדוקטור הוא כלי ביד השלטון. הוא רק אמצעי
להגיע אל אימה של גל ולשלוט בכל פעולותיה. בעברה הרחוק היא
הייתה חברה בארגון טרור חתרני. היא הייתה ממשיכה בפעילותה לולא
התמוטטות העצבים הגדולה בשנות העשרים (הבורסה...). גם מואיז
קצת שתול בתמונה. לא במקרה הוא נמצא שם בארוחות שבת, מבקש
שיעבירו את המלח ומקשיב לכל מילה שנאמרת. רושם במוחו הכל. מתעד
ומתעד ומתעד ומתעד. עד שיוצא עשן.