הוא נשק לי ל-א-ט  ל-א-טטט...
כל נשיקה שלו הייתה כמו הפלגה לרובד עמוק יותר משאי פעם אוכל
להבין. כל נגיעה שלו בי, הייתה טעונה בכל כך הרבה רגשות. ולו
אם זה חיכוך בלתי מכוון, לכאורה.לרגע קט, הייתי כמו בחלום בלתי
מוסבר. היי רגשי מדהים, שאפילו הסם הכבד ביותר לעולם לא יצליח
לגרום.
התרחקנו זה מזו באיטיות, ועיניי נותרות עצומות לכמה שניות,
כאילו מתך חוסר רצון להתפכח. לחזור למציאות.  
הוא חייך חיוך חם, ועיניו היו יפות מתמיד. הוא רכן לעברי, נשק
לצוארי, ולחש בקול חרישי "אני אוהב אותך". באותו רגע, קולו
החרישי נשמע לי כצעקה מחרישת אזניים. צעקה שלא הפסיקה להדהד
בראשי.
כשצעדתי לאורך המדרכה הריקה, מדלגת בין השלוליות הטריות, הצעקה
המשיכה להדהד בראשי. התמלאתי באושר. ומעולם לא דימיינתי לעצמי
שאושר מזוייף יכול להיות כל כך נעים.
הבית היה ריק מאדם, למרות ששעון הקיר העתיק מרה שכבר מזמן
הקוקייה צייצה שניים עשר פעמים.
לא הייתי עייפה בכלל, ומהר מאד מצאתי את עצמי בוהה במסך המחשב.

לא הייתה בי טיפת רצון לפתח שיחות נפש אל תוך הלילה, ובכלליות,
אני לא בנאדם של שיחות חולין. קיוויתי שאני אספיק לנתק את האיי
סי קיו לפני שיפתח אוטומטית. אבל המזל לא האיר לי פנים. העכבר
נתקע, ובמקביל האיי סי התחבר על אן איי. לפחות זה, חשבתי.
במהרה נטענו כל ההודעות, ונאלצתי להיכנע. מצאתי 7 הודעות חדשות
מגל. שבע! כל אחת מהן הייתה חיזוק, שינוי קל בוריאציה, או הטפה
על אותו נושא.
"את חייבת להפסיק לנצל את הכוחות שלך". האותיות הזוהרות זעקו
אליי.
"את לא מבינה שכל מה שקורה בינכם הוא שקר?... את אשכרה מקבלת
סיפוק מה"אהבה" שלו, בידיעה, שהכל פיקציה? הכל קסם פשוט?" לא
הכל פקיציה! רציתי לצעוק בתגובה. למרות שבראשי ידעתי טוב מאד,
שלעולם אהנה מהספק.
האמת שחשבתי המון לפני שפרצתי עם סיכת ביטחון את המגירה
התחתונה שבשידה הישנה שבבויידם. אני אפילו לא זוכרת מאיפה
ידעתי שחבילת הדפים המצהיבים מונחת שם. פשוט... תמיד ידעתי.
אמא מעולם לא דיברה על הכוחות שלנו. מעולם לא הזכירה את ברכת
הטופילוס, שרובצת על משפחתנו כבר ארבעה דורות. אבל סבתא, לפני
שמתה, הייתה נוהגת להגיד "קללה זו! לא ברכה!" ואמא, הייתה יורה
בתוגבה "שתקי אמא. תראי מה השנים עשו לך". הפרוצדורה הזו חזרה
לעיתים קרובות, והייתה לאחת מהדברים הקטנים שנחקקים בזכרון,
ונחתמים בתודעה לעד. רק בזכות חצאי הסיפורים של סבתא ז"ל,
ידעתי את הבסיס של הבסיס. ממנה, אני משערת, גם גיליתי על
המגירה התחתונה שבשידה הישנה שבבויידם.
חשבתי, ושקלתי, שרטטתי טבלאות אין ספור, כמו שגל הייתה רוצה
שאני אעשה, ולבסוף הבנתי, שאותה תחושה שהכתה בי וצרבה בכל
גופי, לא הולכת לעבור בקרוב. לכן, המטרה קידשה את האמצעים.
חבילת הדפים הייתה עבה, ומלאת אבק. ניכר היה שהיא שכבה שם
לפחות חצי מאה. ציפיתי שהתוכן ייכתב בקודים, בדפוס מיוחד, או
בשפה שונה, אך נוכחתי לדעת שטעיתי, ולמזלי זה היה בשפת תלמוד
פשוטה למדי.
לא לקח לי יותר משעה קלה, למצוא את המתכון לשיקוי האהבה.
כשם שלא לקח לי יותר משעה קלה, לשכנע את עצמי, שאני צריכה ללכת
על זה.
אהבתי אותו כל כך, כמו שמעולם לא אהבתי. יכלתי להרגיש את זה,
זורם בעורקיי. ידעתי שבלעדיו, אני לא קיימת. הוא היה מקסים.
מצחיק, שנון, אינטלגנטי, נאה, מיוחד, רגיש... הוא היה הוא. הוא
היה הכל. כל מה שהייתי זקוקה לו, מה שרציתי יותר מכל.
לא התעכבתי. מהר מאד,  מצאתי אותנו שותים תה אפרסק. למעשה, אני
שתיתי תה אפרסק, הוא שתה תה אפרסק מהול ב..שיקוי אהבה.
למרות שהייתי מודעת לכוחותיי, ושמעתי את כל הסיפורים אודות
דודה רחל, וסבא מאיר, היה קשה לי להאמין שזה כל מה שאני זקוקה
כדי לגרום לו להרגיש כמוני.  כוסית עם מעט נוזל, עתידה לשנות
את חיי.
על אף שהייתי צריכה לצפות לכך, נמלאתי בהתרגשות מדהימה ביום
למחרת, כשהוא אמר לי בטלפון שהוא אוהב אותי. זה היה כל כך
אמיתי, שאמרתי לעצמי כבר מראש - את לא הולכת להשקיע מחשבה יתרה
באיך הגעת עד לכאן. פשוט תהני. תהני ואל תחשבי יותר מדי.
והתרגלתי. אפילו שכחתי מזה. הדחקתי את זה לפינות הקטנות ביותר
בראש עד שסיפרתי לגל.
גל ידעה על הברכה, על הכוחות, על המגירה התחתונה בשידה הישנה
בבויידם. ידעתי איך היא תגיב, אך מעולם לא חשבתי שהיא תהייה כל
כך קיצונית. היא זאת  שחילחלה לתוכי את החרטה. התעמתתי איתה לא
אחת: "אנחנו ביחד כבר כל כך הרבה זמן, אין דרך חזרה עכשיו"
הייתי אומרת "לא! את חייבת להיות כנה!" היא הייתה מטיחה בי כמו
עם מוט ברזל שהיה מסחרר אותי עד כדי בחילה "אבל גל! הוא לעולם
לא יסלח לי!..גרוע מכל, הוא יבין שהוא מעולם לא אהב אותי!..כל
רגש כנה שיכל היה להיות או יהייה לו - הוא בחיים לא יאמין בו!
הוא יבטל אותי מראש" בשלב הזה הייתי כבר על סף דמעות. השיחות
האלה לא היו נגמרות. לה, לא נמאס להטיח, לדכא.. ואני, הרגשתי
על בשרי עד כמה השיטה שלה עובדת. התחלתי לשנוא את עצמי על זה,
לקלוט את חומרת מעשיי... אך לא שידרתי דבר מבחוץ.
בתום קריאת ההוודעות שלה, ניגשתי למקרר ומזגתי לעצמי תה אפרסק
קר. חזרתי לחדר והתיישבתי על המיטה. מחשבותיי נתערפלו, ולפתע
הרגשתי גל עייפות. לא לקח יותר מעשר דקות, ונפלתי למשכב.
אני זוכרת כמה אמיתי זה היה. הוא נשק לי בעדינות.. חיבק אותי,
דיבר מילים לא ברורות.. והפנה את ראשו במפתיע. כשהוא הסתובב
בחזרה, כל פרצופו דימם.. פיו היה פצוע, כולו מעוות ומדמם..
צרחתי, והתעוררתי כשזיעה קרה מכסה את פניי. הלכתי לשטוף פנים,
ונחרדתי למוחשיות החלום.
פתאם נהייה לי כל כך ברור מה אני צריכה לעשות.
פתאם הבנתי כמה גל צודקת.
ידעת, שעדיף לי להיות לבד, תלושה קרועה, שבורת לב - מאשר
להוליך שולל את הבנאדם שאני אוהבת יותר מכל.  כמה אהבתי
אותו... כמה כאב לי לעמוד זקופת גו מול המציאות, אבל התפכחתי.
ידעתי מה מוטל עליי. לקחת אחריות על מעשיי הבזויים, גם אם לא
אשרוד בגזרת ההשלכות.
ידעתי כמה הוא יכעס, כמה יתאכזב, לא ירצה שום קשר איתי... אבל
אהבתי אותו מספיק כדי לגאול אותו מהשקר. אהבתי אותו באמת.
נרדמתי עם הרגשה טובה של עשיית המעשה הנכון, מהולה בהרגשה
נוראית, של אובדן קרב.  
השמש הבוהקת שטפה את חדרי באור חם, דבר לא צפוי בהתחשב בעובדה
שאתמול גשם שטף את הרחובות עד בלי קץ. ראיתי בכך סימן, סימן של
התחלה חדשה. כמעין אישור של כוחות עליונים לצעד הקיצוני שאני
הולכת לעשות. ידעתי שמזג האויר לא קשור אליי בכלל, אבל היה
נחמד לחשוב ככה. היה נוח.
ידעתי שבשבתות הוא מתעורר לפניי, לכן העדפתי להתקשר  מייד -
בטרם אאבד את האומץ.
"תקשיב, אני חייבת לדבר איתך, אבל ממש ממש דחוף. אפשר לקפוץ
אלייך?" פתאם הבית הריק שלו, לא נראה לי כזה יתרון גדול. אבל
עדיף מאשר להעיר את אמא.
"הכל בסדר? את בסדר?" הוא נשמע חרד באמת. "כן, כן! אני בסדר
פשוט.. אני רוצה לדבר איתך" ניסיתי להישמע רגועה, לשווא.
"תקשיבי, אני עכשיו לומד למתמטיקה, תבואי עוד שעה..בסדר?" קולו
היה מתוק כל כך "בסדר..".
לא עברו עשר דקות, והרגשתי שאני מתפוצצת. הייתי חייבת
להתוודות, עכשיו. לפני שיהייה מאוחר מדי. מאוחר מדי למה, בעצמי
לא ידעתי. אבל ידעתי שבוער לי. כל אותם החודשים כל הכחשה
והדחקה, פתאם צפו ואיימו להטביע אותי כשם שהטבעתי אותם. ידעתי
שהוא שונא שמפריעים לו ללמוד. ידעתי שהמבחן הזה משמעותי וקובע.
אבל איבדתי את האשתונות.
יצאתי מהבית, בהליכה מהירה. בשלב מסויים התחלתי לרוץ כמו
מטורפת. טיפסתי במעלה המדרגות, ודפקתי בדלת. צלילים של חמת
חלילים בקעו מהדירה. הוא עשה כמעט הכל לצלילי מזויקה סקוטית.
הוא לא שמע את הדפיקה. הפעמון כבר מזממן לא עובד. כמו בדרך
כלל, הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי, וצעדתי לכיוון חדרו. נעצרתי
רגע, כדי לנסות ולסדר את כל המחשבות שהתרוצצו לי בראש, אבל זה
לא בדיוק עזר. "לכי על זה ילדה. הגי הזמן" אמרתי לעצמי, וצעדתי
כנגד כל הסיכויים, לחדרו. פתחתי פתח קט את הדלת, והציף את אפי
ריח מוכר. עשיתי צעד נוסף פנימה וראיתי מחזה שבחיים לא אשכח.
הוא, יושב על שרפרף קטן, מרזיק בידו האחת ערימת דפים, חומים,
של פעם,  ובידו השנייה מערבב בסיר מתכת, את כל המרכיבים הכה
מוכרים של... שיקוי האהבה שלי...