נסגרה עסקה של מאתיים חמישים אלף. זה פרץ לפרנק קוכמן את
המחסום העגול של שבעים מליון שנתי. מחזור יפה בשביל מי שהיה
פושט רגל מוחלט רק לפני חמש עשרה שנים. הזמין מקום במסעדה
האיטלקית החביבה עליו. עשרים אנשים. בכירי החברה, נשותיהם ושני
עובדים זרים. כבר חודש במלון. זוג מישראל. מדברים בעיקר
אנגלית. הגבר מדבר גרמנית במבטא סביר, אם כי אוצר המילים שלו
אינו מספק.
שמונה ושלושים בדיוק. כולם התיישבו.
פרנק מרים כוסית של יין איטלקי לבן ואומר: "שתהיה זו שנה
מוצלחת לפחות כמו זו שהייתה. כולכם שותפים להצלחה המרשימה של
החברה. לחיים." כולם נענים אחריו בהתלהבות. שקועים במחשבות
מהירות פרטיות. להחליף אוטו. מערכת קולנוע ביתית. לקנות אדמה
חקלאית זולה שפרסמו בעיתון. חדר ילדים חדש. עולם הפרסום חודר
בעוצמה לפנטזיות. זה נעים לעבוד בחברה משגשגת.
מתחיל דיון של חולין. מאיזה שנת בציר היין. מה יש בתפריט
שעדיין לא אכלנו. איזה מנה השף האיטלקי מיטיב להכין. שיחות
קטנות ולא ממש חשובות. אחרי שהגיעו התפריטים הביאה המלצרית את
תפריט היין ותפריט המים. ומתחיל הוויכוח בין מרטין, מנהל
המכירות בגרמניה לאנדריי אם עדיפים מים מינרליים המגיעים מצפון
לאלפים או דווקא אלו שמגיעים מדרום. המלצרית ממהרת להגן על
המים הצפוניים והשיחה ממשיכה להיות משועשעת, אבל טוחנת מים, אם
אתם מבינים למה אני מתכוון. הטונים קצת עולים, וכל נושא האוכל
קצת מקבל קדימות לא נכונה. שוב נמזג יין איטלקי לבן לכוסות
והוויכוח ממשיך. עכשיו כבר עוברים להתווכח אם כדאי להזמין מים
מינרליים מוגזים או לא. בגרמנית MINERAL WASSERR MIT GAS ODER
MIT KINE GAS. בעיצומו של הוויכוח הלוהט מתערב הישראלי: "אתם
יודעים, לנו היהודים יש ניסיון "טוב" עם גז גרמני, מה איכפת
לנו אם המים המינרלים יהיו עם או בלי גז?"
דממה. |