אני זוכרת את אותו יום שישי,
קבענו אצלך בבית, עם אמא ואבא, וידעת שאני אבוא, גם ביקשת.
"שירי, אל תגיעי לסבתא, תגיעי ישר לפנימית ה', חדר 5, סורוקה,
סבתא שם"
ככה אמא אמרה לי בטלפון.
אני ידעתי שזה יבוא, אני הרי הכנתי את עצמי בערך שנה וחצי לזה.
נו אז מה אם הכנתי? טיפשה שכמוני מה חשבתי שזה לא יכאב?
בטח שזה כאב, כאב ועוד איך, וזה אפילו לא מפסיק לכאוב למרות
שהזמן עובר בנתיים.
וביום שישי הראשון אחרי שכבר היית במקום שכולו טוב, ישבתי
בעבודה מתחילה לחייג את מספר הטלפון שלך,.... 08-62
מה אני דפוקה????
אבל אני רק רוצה להגיד שבת שלום ושאני אוהבת אותך ואני אבוא
לבקר כשאני אהייה בדרך להורים, אבל אין טלפון לאלוהים, אני
רוצה להגיד לו שזה נורא לא פייר שדווקא את שהאמנת סבלת כל-כך
והלכת דווקא עכשיו לפני שהספקת לראות מה שרצית...
אם יש דבר שאני שמחה, עם כל הכאב, שלא ראית את העיניים הכבויות
של אבא. אבא יתום. אבא עצוב. אבא בוכה.
סבתא, אני זוכרת הכל,
ומתגעגעת.
ואוהבת
שירי. |