עברו החודשים ושוב הלכו כולם
עושים פרצופים שלא חשבתי שאדע כמותם
לא קל למשוך את הימים
ושלא נדבר עד שלושה חודשים...

פעם ידעתי מה רציתי
היום סתם מתבודד כי נראה שאת הכל מיציתי.
אך ברגעי שפל, שלפני השינה
בוכה דמעות של כעס ותסכול ומחילה...

עדין כזכוכית, לא קרוב למתכת
שהייתה פעם אצילית ומפוארת...

נשללו זכויותי בעולמם של אנשים
שפגעתי בכבודם ונעלמתי מליבם
האש שהייתה נכבתה מקצת רוח
אך זוכר אני את הלהבה שזעקה כשנשרף עץ האשוח

ביקשתי סליחה, אך לאיש כבר לא איכפת
התקווה לא עוזרת ומתגעגע לאחת...

חושב ברגעים של סבל מה ייקרה מחר
ולא מוצא מנוחה בחלומות - שהיו דבר נפלא

עדין כזכוכית, אך קשה כמתכת
לאט לאט נשברת היא
ואת בשרי מהר חותכת
עדין כזכוכית, מי חושב על מתכת?
יום יבוא ואחזור להיות ההיא שלא בקלות מתכופפת,
מתכת...!