הכל קרה מהר כל כך. ה-כ-ל. רק הכרנו... וכבר הרגשתי שהוא לא
סתם אחד. דבר אחד הוביל לדבר הבא וכבר נפגשנו. נכון שזה לא היה
דייט, ונכון שהייתי בטוחה שההרגשה שלו במחיצתי גבלה בסבל - אבל
עובדה שטעיתי. או לפחות זה מה שהוא אמר. לפני שהספקתי להבין מה
קורה בכלל, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. אפילו האמנתי לו.
ואפילו אהבתי אותו בחזרה. אחרי חודש, הוא הביא לי שוקולד.
בקופסאת פלסטיק כזאת, בצורת קובייה. היה שוקולד מריר, והיה שם
שוקולד מתוק.. היו בתוכו אגוזים. צימוקים. כזה שאהבתי יותר,
וכזה שאהבתי פחות - אבל נהניתי מהכל. כי זה היה איתו. כי אכלנו
אותו ביחד. זה היה נחמד. בסוף השוקולד נגמר. נדמה היה כאילו
הוא נגמר בשבריר שנייה. הוא ערב לחיכי כמו ששום ממתק לא ערב
לפניו. אבל הוא נגמר.
הוא לא נגמר ביוזמתי. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי נוגעת
בקובייה האחרונה. אבל הוא בלע אותו בלי רחמים.. ונשק לי. משאיר
טעם חריף של עוד.
אירוני כל העניין הזה. את המתיקות הזאת, הוא העניק לי. ואת
המתיקות הזאת הוא גזל ממני. לעד.
אני יודעת שיכול להיות שהוא יביא לי עוד שוקולד בקופסאת פלסטיק
כזאת, בצורת קובייה, אבל הטעם שלו - לעולם לא יהיה זהה.