על פסגות הדממה, שם התרוצצו להם פתיתי הדם הקודרים. הם שקעו
בזרועות הפחד והדליקו נרות הוקרה לשקט, לדממה שפרצה אחרי רעם
משבר סלעים.
שם הוא עמד, לבד, ללא חרב או מגן, רק עם ברך פצועה ומבט של
אושר בעיניו.
ראשון בין כולם פסע הוא לעבר הגדר, אמץ את אשר לו וקמט את
לחייו כאילו אינו בטוח במעשיו, אך תגובתו החיצונית הייתה לא
אשר מעין אי אמונה באשר התרחש.
מכשול, זעקה, צרחה צורמת נשמעה באוזניו.
הוא הסתובב, ספר את הציפורים שראה במרחק ההליכה שלו, והאזין אז
לדממה שחזרה מן השאול.
הוא פסע באיטיות לעבר השער, ברצון להגיע אל המטמון הנחשק.
האמין הוא שיחזור לאהובתו עם האוצר הנכסף והבשורה הדרושה.


"וואי... איזו מערה מגניבה, והלחיים שלי כל היום עושות לי
בעיות, הן מגרדות ככה במעין קלילות. מעניין אם אכן אוכל למצוא
את התיבה הזו. את כולם אני הקדמתי. חטפתי את המפה ועברתי את כל
הדרך המייגעת הזו. ואם אני אמצא את התיבה... לעזעזל עם
הציפורים המעפנות האלה! בכל מקרה, אני אהיה עשיר, ואז סוף סוף
ואלרי תסכים שאני אזיין אותה!"


וכשחושבים, כשהחיים כעולם מוזר, המוקרן כשקופית ישנה שעודים לה
כל מיני ניתוחים פיסיים, ויושבים לאחר יום עבודה מפרך, כשכמעט
נרדמים על הכורסה מול הטלוויזיה,כשסיימת לחתום על כל הטפסים,
והרהרת שוב במחשבותיך. הנורמליות המציפה אותך...אתה בעצם צעיר,
יש כל כך הרבה מה לגלות. תוכל גם אתה להגיע אל המטמון הנחשק,
כאשר אתה נפוח מכל הצרות, עייף כבר מן הנפיחות הזו, סופר את
גרגרי החול שבידך ונטרף.
נטרף עד כדי כאב, והבשורה הדרושה מצאת ממולך.