לגילה אוריאל

משוררת משרשרת את לילותיה
בשרשרת זהב ארוכה
הופכת שעה שפופה
לתכשיטים אומנותיים של שפה.
מתמתחת בחדריה הצפופים
ומכל המגרות והשידות
צומחים גבעוליה, ענפים, ענפים.
משוררת! צעקו הילדים
מחברת שמים לאדמה, ים ליבשה
מדברת לדגים
בשפת אוהבים בלתי מובנה.
משוררת! קרא נהג המונית
מזככת את החמסין ואת השיחה
פורשת מפה חגיגית
על עיר חסרת מנוחה.
משוררת, קראה הציפור בחלון
מה את יושבת בערמת הדפים
בחוץ מזמורי אביב חוגגים
ועל חדרך עורבים חגים.

משוררת מרשרשת בארועים, משרשרת קצוות,
מיישרת עוותים, משריינת כוחות, ממרקת חושים
מפסלת במראותיה הרועשים
המופיעים כל אביב מחדש,
מנסה להתפלל לקצת שקט
אצל נר השבת.