תיאוריית הקשר...
  זוכרים את הפתגם "those who can't do- teach" ?
ובכן לאחרונה מצאתי את עצמי יותר ויותר מדברת על הצורך בקשר,
או לפחות בסקס, ופחות ופחות עושה משהו בנידון. שלא תבינו לא
נכון, זו לא היכולת הפיזית אצלי שעומדת בסימן שאלה אלא היכולת
ההזדמנותית, כלומר: כאשר חיפשתי קשר רציני, את האהבה, המחויבות
המסוימת וההזדמנות ליצור איזשהו סיפור אגדה משלי, נתקלתי
בתגובות המקבילות לתגובות שהייתי מקבלת אילו הייתי מושיבה ילד
בן 10 לשמוע הרצאה בנושא חייו ומותו של האיש שהמציא את המטריה
המתקפלת. ועכשיו כשסוף סוף נמאס לי מכל אותו בולשיט מערכת
יחסי, עדיין משהו פשוט לא מסתדר ושוב אני נתקלת באותו מבט
מעורפל מהמטאפורה הקודמת.

    להפתעתי, כאשר נקלע בדרכם של בני המין הנשלט לכאורה ע"י
"הכוח התחתון" אותו דבר שהם כל כך הרבה טוענים שהוא תקוותם
ושאיפתם. האפשרות למשהו מהנה אך חולף, זיון- בלי זיוני שכל, יש
בכך מן הפרדי קרוגריות, ובני המין החזק נעשים לפתע מאוימים ע"י
אותו דבר שבו הם כה חושקים.
המוסר הכפול מעלה את ראשו המסוקס...

אז הרשו לי להעניק לכם את דעתי הכנה- נמאסתם! אין מספיק מקום
או מילים לתאר את מצב הבילבול העמוק שבו אני שרויה, התסכול
והמבוכה שאני חשה יותר מכל בשבילכם, הגברים, החכמים, השולטים,
והאין להם מושג מה הם רוצים. אז לא. זו לא אני הדפוקה,
המזדיינת שכל מה שהיא מחפשת זה גוף חם. אני הנורמלית. אני
יודעת מה אני מחפשת ולא משחקת משחקים בניסיון להשיג את זה. רק
מה, שמצב זה של ביטחון וידיעה מצדי מעלה בלבול וחוסר ביטחון
מוחלט מצד הספק גברים ספק גרביים בהם אני פוגשת, ויותר מהכל,
ככל שאני מנסה יותר להבין מה זה בדיוק שאתם מחפשים, נגמרת בלבי
ההחלטה שמה שבחורה שאני מכירה עשתה הוא הנכון. לה אין חבר. יש
לה חברה.

מאמר ספק סרקסטי- ציני ספק רציני למהדרין מתאר במדויק את רמת
התסכול העמוק שלי מאותו עם גברי הטובע בחוסר החלטיות מוסווה
בביטחון עצמי מופרז.