העולם מתחלק לשניים.
אנשים ששיחק להם המזל ויש להם רכב ואנשים שנוסעים באוטובוסים.

                                     

בוקר. יום א'. שביזות יום א'. אני לא חושבת שרק חיילים לא
אוהבים את יום א'. נראה לי שזה משהו עולמי (ע"ע "סאנדיי בלאדי
סאנדיי....").
לפעמים זה אפילו לא בוקר. זו רק זריחה, דמדומים כאלו של כמעט
בוקר אבל בכל זאת לילה.
24 שעות קודם לכן, ביום שישי, אני עדיין בעיצומו של בילוי. 24
שעות לאחר מכן, אני כבר ארוזה, ילדה טובה, אף פעם לא מאחרת.
מתייצבת בשעה הקבועה בתחנה.
אבא נוסע במשך 11 דקות בדיוק עד התחנה המרכזית נותן לי נשיקה
"תתקשרי כשתגיעי" ואני עושה בדיוק 97 צעדים עד התחנה עצמה.
ריטואל קבוע. תחושת דה - ז'ה - וו מסחררת כזו של יום א'.
לא משנה כמה אני מנסה, התיק של יום א' בבוקר תמיד כל כך כבד,
תמיד אני סוחבת כל כך הרבה דברים שלא צריך. אחרי שנתיים הייתי
אמורה ללמוד לסנן, לא? כנראה שלא...
נעמדת בתור לאוטובוס. תמיד נעמד לצידי חייל שמעשן נובלס. אין
דבר גרוע יותר מאשר להריח, בעל כורחי, איזה צ'ונג שמעשן נובלס
על הבוקר. אני משתעלת באלגנטיות, אך בתוקפנות, והטמבל לא מבין
את הרמז ( או אולי לא רוצה להבין...). התחלה מושלמת לשבוע
מושלם, לא?
עוד לא, יש המשך.
קו 470 עוצר בשעה 06:47, תמיד אותו נהג עם חיוך רחב ושיער
מכסיף. אני מצליחה להשחיל את התיק לתא המטען (שנים של אימון)
ומשתחלת לתור האינסופי לאוטובוס.
המחנק בתוך האוטובוס נוראי, עושה אסוציאציות של שואה... תמיד
כשאני מדריכה ב"יד ושם" אני מזדהה עם העניין של קרונות מסע
מלאים באדם. אני יודעת שלא לזה היטלר התכוון, אבל יש לו מה
ללמוד על דחיסות אנשים מ"אגד".
אם הייתה לי משאלה אחת הייתי מבקשת את היכולת להרדם בנסיעות.
לא משנה כמה אני עייפה, אני מצליחה להרדם למקסימום חמש דקות.
כל תנודה הכי קלה מעירה אותי.
מה שאני הכי שונאת בנסיעה זה את המחשבות. אי אפשר לברוח מהן.
בעיקר המחשבות עליו, שרודפות אותי לכל מקום.
לא משנה כמה שאני מצליחה למחוק אותו בשגרת היומיום הוא תמיד
רודף אותי בנסיעות. אני בוהה בחלון והמוח מתחיל לעבוד שעות
נוספות...
הפרצוף הילדותי שלו מרצד לי מול העינים. אני עוצמת אותן.
פלשבקים מטורפים מתחילים לרוץ לי בראש. נזכרת בכל הפעמים
הראשונות...
פעם ראשונה שהחזקנו ידים, פעם ראשונה שהתחבקנו, פעם ראשונה
שהוא ניסה לנשק אותי באותו ערב סתוי ליד האוניברסיטה,פעם
ראשונה שהתנשקנו אז, מול משרד החוץ והמאבטחים האירו עלינו
בפנסים... פעם ראשונה שכעסתי עליו, פעם ראשונה ששכבנו, פעם
ראשונה שהבנתי שאני אוהבת אותו, פעם ראשונה שהבנתי שהוא לא
אוהב אותי, הרבה פעם ראשונה...
פעם ראשונה שהלב שלי משתלט בלי רחמים על ההגיון, מכניע אותו
בין -רגע, בלי רחמים. פעם ראשונה שאני לא מצליחה להוציא גבר
מהראש.
"פעם ראשונה ופעם אחרונה" כך אני מנסה לשכנע את עצמי.
פעם אחרונה שאני מסתבכת עם מישהו כמוהו. חכם וערמומי, עם פנים
תמימות של ילד בן 14, רושם כל כך מטעה. נפלתי בפח, מודה.
פעם אחרונה שאני נותת למישהו להתייחס אלי כמוהו. פעם אחרונה
שאני שוכבת עם מי שלא אוהב אותי חזרה. פעם ראשונה שאני ממשיכה
לכרכר סביב מישהו שאוהב מישהי אחרת. פעם אחרונה שאני מוותרת על
כל העקרונות הכל כך מוצקים שלי בשביל גבר. פעם אחרונה, אני
נשבעת.
האוטובוס עוצר. לא שמתי לב שכבר נכנסנו לירושלים.
כמו זומביים כולם קמים ונוהרים אל עבר היציאה. אני נשארת לשבת
אחרונה. הנהג מחייך אלי את החיוך הרחב והכל כך אמיתי שלו "שבוע
טוב חמודה, תשמרי על עצמך ועלינו". אני יוצאת ובריטואל הקבוע
קונה קפה ב"ארומה".
שבוע שלם לא חשבתי עליו, אפילו לא לרגע, באמת.
ביום חמישי, בדרך הביתה, על אותו קו 470 המחשבות ממשיכות
לרוץ, רק הפעם בסדר הפוך...