זו הייתה הנסיעה הכי ארוכה שנסעתי בחיים שלי. גם אם לא
בקילומטרים - היא הייתה הכי ארוכה נפשית, הכל התחיל בבוקר.
אני לומד בבית ספר בנשר, למי שאינו בקיא בגיאוגרפיה זה ליד
חיפה, ולמי שאינו יודע זה רחוק, מאוד רחוק מאילת (בייחוד
כשעושים את הנסיעה באוטובוס רעוע ללא מזגן באמצע הקיץ).
באותו היום, לא טרחתי לאכול ארוחת בוקר, בטחתי בכריכים
העסיסיים שאמא שלי הכינה שימלאו אותי בבטחה.
לאחר דחיפות רבות מצד המורים והתלמידים הצלחנו להצטופף יחדיו
באוטובוס. בזכות המאמצים העליים של בית ספרנו לחסוך בכספי
ציבור, נאלצנו חלקנו לשבת בשלישיות.
אני זכיתי לשבת ליד ניר, ממש לא היה לי כוח אליו, התרווחתי
בכסא בתנוחת היכון לשיחה משעממת עד מוות והוצאתי את הכריך
שאימי היקרה הכינה בשבילי. אך אבוי, עוד לפני שהספקתי להוציא
את הכריך מהשקית, הותקפתי בשטף של זעקות חדות מכיוון הנהג:
"אפ, אפ, אפ, אוטובוס זה חדש! אני לא לרצות שום לכלוכים
וקאקאלקות אצלי באוטובוס, את זה פנימה מיד!". חשבתי לעצמי, לא
נורא, אז אני ארעב קצת, זה לא משנה מפני שהמחנכת הרגיעה אותנו
שנעצור עוד מעט להפסקה.
החלטתי לנסות לישון עד ההפסקה, למזלי הייתי בצד של החלון, ניר
תמיד יושב במעבר כדי שהקורבן לא יוכל לברוח בזמן השיחה. (לא
איכפת לו שאני אישן - כל עוד הוא מדבר למישהו שלא קוטע אותו
בדיבורו, הוא מאושר)
נסענו שעתיים (עדיין לא עצרנו), התגלה לעיני שאני בעמדת מיעוט
בנוגע לאי-אכילת ארוחת בוקר. גיא שישב בספסל לפני, לא חש בטוב,
לפתע, לפני שמישהו קלט מה קורה כאן, גיא נעמד ופתח את חלונו.
אתם מכירים את האוטובוסים שיש להם חלון גדול במושבים ומעליו
חלון קטנטן ס"מ שמסוגל להיפתח בעובי של 5 - בכזה אוטובוס נסענו
(כן, לזה הנהג קרא "חדש").
אתם יודעים מה קורה כשמנסים להקיא דרך חלון פצפון שצמוד לתקרה
תוך כדי נסיעה במהירות של 60 קמ"ש? אתם לא יודעים!
להפתעתי כי רבה, הצליח גיא להוציא כמות רבה ללא נזק (80% בערך)
אך מספיק נשפך עליו, וגם עלי השפריץ, כל החלונות באגף הימני של
האוטובוס התמלאו במיצי קיבה שהיו מכסים את הפרסום הססגוני
המתנוסס על האוטובוס אם היה שם כזה.
המראה העליז ומעורר פלצות זה, הזכיר למחצית מהנוסעים כי גם הם
אכלו ארוחת בוקר, והאוטובוס התמלא בנהר של קיא (שאר התלמידים
לא ניסו בכלל לפתוח חלון, כתוצאה מההפתעה שתקפה אותם), המחשבות
שלי באותו רגע היו - מעניין מה הנהג הקמצן חושב עכשיו!
לפחות הייתה לי תעסוקה להמשך הנסיעה, הסתכלתי על החלון וניסיתי
לנתח מה אכל גיא, היו שם הרבה צבעים שלא זיהיתי, אך היו נקודות
קטנות וירוקות, שהגעתי למסקנה כי הם גזרי מלפפונים, לאחר בהייה
ממושכת גיליתי שמספר הנקודות מתרבה, ואז ראיתי שאלו יתושונים
חסרי מזל שנכלאו למלכודת מוות.
בינתיים נהר הקיא הראשי שהיה בין שתי שורות המושבים נע מצד לצד
לפי הנסיעה, זה העלה הרגשה שהזכירה שייט בספינה.
הצלחתי למצוא בנהר משהו שנראה דומה לחתיכות שניצל, כך העברתי
את הזמן שעתיים נוספות, עצרנו להפסקה - יש עשר דקות בשביל
שירותים, אני פותח לאיטי את הכריך שלי, ומגלה חצי פיתה שדחוסים
בה שתי ביצים חומות ומרוח ממרח בוטנים, תאמינו לי שכשרעבים
מסוגלים לאכול הכל!
לקחתי את הביס הראשון, ואז כשהגוף שלי הגיע למסקנה שרעב כבר לא
מהווה סכנה קיומית הוא מיהר להזעיק אותי שמערכת השתן עומדת
לקרוס. המורה הודיעה שנותרו חמש דקות, דחסתי פיתה עם שתי ביצים
וממרח בוטנים לפה, ורצתי לתור בשירותים, אני מנסה ללעוס מה
שאני מצליח, ואז אני מגיע לתא השירותים.
הכל שם היה מלא בחרא בכל הצדדים, ריח נוראי, אולי למישהו היה
גם שלשול, ובאותו זמן אני מנסה לבלוע משהו שמזכיר לי חרא, אני
לא מצליח להתאפק ופולט את כל התכולה שבפי לאסלה, ומתחיל להקיא,
מסתבר שניתן להקיא גם כשעדיין לא הספיקו לאכול, וכך הקאתי
בכמויות ענק.
האוטובוס הניע ורצתי חזרה שלא אשאר כאן לבד, נותרו עוד שלוש
שעות נסיעה ולא הספקתי להוציא את מימי, נסענו בחום כשאני לא
יודע אם אני אגווע ברעב, או שאני עומד להגיע עם מכנסיים ספוגות
ברטיבות חמימה, אולי אפילו שניהם..
עברו עוד שלוש שעות, אני עומד למות!, אבל הגענו כמעט ללא כל
נזק (חוץ מנפשי כמובן). חשבתי שמעכשיו כבר לא יכול להיות יותר
גרוע,
אבל רק אז הסבל האמיתי התחיל...



מטרת הסיפור אינה להפוך לקורא את הבטן אלא להעלות בפניו
זכרונות ילדות