המשכת הלאה, השארת אותי לבד עם המחשבות והזכרונות.
באמת המשכת, עכשיו זה ודאי.
לא חשבתי שתעשה את זה כ"כ מהר אבל נראה כי לא הייתי הרבה
בשבילך למרות שאמרת לי שכן.
קשה, קשה להאמין לנוכלים כמוך.
אבל זהו! לאסוף את השברים להסתכל קדימה ולנגב את הדמעות על מנת
שתוכלי לראות את הגבר הבא בחייך ולדעת אם הוא זה שיביא אושר
לליבך, אם הוא זה שתוכלי לסמוך עליו שלא ישחק בליבך והכי
חשוב..אם הוא זה שעליו תוכלי לתקן את הטעויות שלך.
זהו...עכשיו את יכולה להמשיך לצעוד. אוי ואבוי אם תשקעי
בזכרונות.
אני יודעת שעכשיו ברגע שתסיימי לכתוב תתכרבלי לך מתחת לשמיכה
ותתחילי לשחזר כל רגע משיחת הטלפון אחה"צ :"איפה אתה"?...
דממה...אההה...אני...אני אצל סיון.
סיון? מי זו לעזאזל סיון?
כמו ענן שחור ואפל כיסה אותי באותו רגע.
ענן שרק מכביד ומכביד ומעיק עליי. (מעיק עליי כל כך)
למה אני צריכה להרגיש כך? לא מגיע לי להיות מאושרת אלוהים?
האם אני מרחמת על עצמי יותר מדי?
רק תגיד...רק תן לי רמז.
האם העתיד צופן לי משהו? האם אתה בכל זאת רוצה שאהיה מאושרת
ואתה פשוט רוצה שאהיה זמינה?
אני פוחדת ללכת לישון, פוחדת לא לעשות כלום עם עצמי ואז לשקוע
במחשבות...אני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה למצוא את האחד שיגרום
לי לשכוח ולא לזכור.
אני מקווה שהוא יבוא מהר כי לא נותרו לי הכוחות בכדי להמשיך
במסע החיפושים.