אני מפקירה את עצמי לתנועות הקצובות שנחות על גבי
ליטוף
ליטוף
ליטוף,
אני סופרת בראשי את מספר הפעמים שהוא מגיע עד הצוואר וחוזר
בחזרה.
שערי רטוב, ומשאיר נחלים קטנים של מיי אמבטיה על המיטה שלו.
אני עוצמת עיניים ומתמכרת למוזיקה שברקע, צלילים שכאילו
ומתאימים עצמם אל תנועות ידיו.
אני מסוחררת מעט, זיכרונות האלכוהול מהערב הקודם מכים בראשי,
אני מסרבת להיכנע אליהם,
וממשיכה לספור את חלקות גופי אליהם הוא מגיע וכובש בהינף יד.
כל שאני יכולה לראות, באווירה הזו עכשיו, כל שאני יכולה
לשמוע...
אני רואה אותי מטיילת, עם תרמיל קרוע ונעליים ישנות, קול של
ג'ניס ג'ופלין, אף סדוק מהקוקאין, ובעיות בכבד מהאלכוהול,
הולכת חזרה מעוד מזדמן אחד, אני תופסת טרמפים, אני כל כך יפה
שם, קו פי מבשר על תלאות חיי, וקמטיי צחוק מספרים את סיפור
אלפי מסעות.
ואתה קם ושואל אם אני רוצה קפה, ואני שותקת, כי אתה כבר יודע,
הכל ידוע, מה זה כבר משנה בעצם?
שיערי כבר התייבש ממזמן, החימום משמיע נהמות מרגיעות ונוגע
קלות בעורפי, השמיכה התפוחה שלך נמצאת על קצות אצבעות הרגליים
שלי, אתה אומר שזכרת שקר לי ברגליים.
ואני מטיילת, ומורידה עוד רבע בקבוק בדרך, מזריקה בצד הדרך
ועיני הופכות כבויות, נרקוטיות.
ואתה חוזר עם הקפה, "בלי סוכר", אתה אומר לי, "זכרתי", אני
אוחזת את הכוס בזהירות ומגישה לשפתי את הנוזל הלוהט שהכנת
במסירות.
אתה אומר שאולי נצא לאכול איפשהו, אולי נקפוץ לאיזה פאב,
לקוקטיל או משהו.
אני מהנהנת בהיסח הדעת, וכל שאני יכולה לחשוב עליו הוא ארשת
הפנים המלומדת שיש לי, ניסיון החיים הנקרא בקול תנועותיי,
והחופש הזה, שהוא בעצם רק הוכחה לכך שאין לי דבר להפסיד.

אני קמה באיטיות מהמיטה שלך, עיני עדיין מצועפות, העייפות הזו
שנפלה עלי בזמן האחרון, ואתה מחבק ואומר שאתה אוהב, ואני
מרכינה ראש
ובוכה.