אני מסיים לשחות את עשרים הבריכות היומיות, יוצא מהמים, ומשרך
רגליים לעבר מיטת השיזוף. אני נמרח עליה, ומנסה לשדל את השמש
החורפית ללטף אותי.
במדשאה הסמוכה יושבת אמריקאית עם פירסינג בבטן ושלוש טבעות
באצבעות של הרגליים. היא מתלוננת באוזני חברה שלה:
I've been waiting him all evening, and I'm so tired
He is such a child, a child with great body, but a child
החברה שלה לובשת שמלה קיצית לבנה עם כתפיות דקיקות. היא רזה,
קצת רזה מדי לטעמי.
במרחק שתי תנועות חתירה ממני שוכבת בחורה עם ביקיני כחול. היא
קוראת את אחד ההארי פוטרים.
אני מוציא מהתיק שלי את מוסף יום שישי של "הארץ". גדעון לוי
כותב, שוב, על חיילים  ישראלים שמתעללים בפלסטינאים מסכנים,
והשבוע - דייגי עזה צרובי השמש, שמדווחים על השפלות, קשיי מחיה
והרגשת מחנק. הם באמת מסכנים, הפלסטינאים, והעדויות שמובאות
בכתבה מעוררות תחושה לא נעימה.
הבחורה בביקיני הכחול מזדקפת. "שרון", היא ספק קוראת לבחורה
בגופיה האדומה שעוברת לידנו, ספק שואלת אותה, מוודאת שזו אכן
היא. "שנים", עונה שרון בהתפעלות מוגזמת, "שנים שלא ראיתי
אותך". בתגובה היא זוכה למחמאה קולנית על השינוי בשיער, "זה
נורא מתאים לך, מתי צבעת אותו?". שרון עונה שזה כבר ישן, לפני
חודשיים, והיא בכלל רוצה להחזיר את הצבע המקורי.
האמריקאית הרזה מעודדת את חברה שלה, שבינתיים מעדיפה למלא פיה
טוסט.
היא יפה ומלאה, האמריקאית עם הטוסט, הפירסינג, הטבעות וחולצת
הבטן הירוקה. היא מבחינה במבט שלי, ואני ממהר להוריד את
העיניים אל המלים.
דובר צה"ל מסביר שהתלונות של הפלסטינאים נבדקו, ולא נמצאו
חריגות בהתנהגות חיילי צה"ל. יש צרכים ביטחוניים, הוא מוסיף,
ומזכיר שמדובר בתקופה לא קלה.
הסלקום שלי מנגן את נעימת משימה בלתי אפשרית. גיא על הקו.
"אתה בא היום למסיבה בנמל?"
"כן, בטח", אני עונה. "יוני גם בא?"
"הוא שוב במילואים", אומר גיא, "עד פורים". מזל שהורדתי פרופיל
לעשרים ואחת, מתגנבת מחשבה לראשי. אני מונע ממנה להפוך למלים,
כדי לא להרגיז, שוב, את גיא.
"טוב, אז נדבר בערב". גיא, כהרגלו, מקצר. הוא עובד בחברת
השקעות ואין לו סבלנות לשיחות סרק.
לשרון יש אהבה חדשה. הוא סטודנט לקולנוע עם לוק של גולש וישבן
מוצק, היא מעדכנת בהתלהבות את הביקיני הכחול.
אני חוזר לעיתון. בעמוד עשרים מתפרסמת כתבה על הבן של רחבעם
זאבי. מפעל הטקסטיל שבבעלותו ספג הפסדים כבדים, ונסגר.
"האינתיפאדה היתה קטלנית לעסקים שלנו", הוא מאשים. עכשיו יש לו
זמן פנוי, אולי הוא ייכנס לפוליטיקה בקרוב.

האמריקאית השמנמנה מעבירה יד מלטפת בקארה השחור-סיני שלה,
וממשיכה להתלונן על מייקל. זה השם שלו, מייקל:
He can't start his day without the bang. I'm not saying
it's wrong. I can enjoy smoking too, but he smokes in
the morning, smokes in the afternoon, smokes all evening
האמריקאית הרזה מהנהנת בהסכמה בלונדינית, ומייעצת לה לשמור
ממנו מרחק.

לבן של זאבי, אני חוזר לכתבה, יש בן בשם רחבעם. אני חושב איך
בעוד שלושים שנה הילדים שלי ייתקלו בעיתון ברחבעם החדש, והוא
יגיד שאי אפשר להמשיך ככה, ורק טרנספר יביא לרגיעה באזור.
שרון שואלת את הביקיני הכחול אם היא כבר מצאה עבודה. "עדיין
לא", עונה החברה, ומוסיפה שבקרוב היא תיאלץ לחזור לבית
ההורים.
שרון אומרת שהחבר שלה גר עם אמא שלו, וזו בעיה.

האמריקאית היפה פושטת חולצה. בגד-ים ירוק ופיסת ציצי מתוק
נחשפים, והולכים לכוון הג'קוזי. אני מחכה שתי דקות, וצועד
בעקבותיהם.
קארה שחור מקבל את פניי בשביעות רצון מחוייכת. אני נכנס למים
המבעבעים, ומתיז חצי חיוך. "היי".
"היי", היא נועצת בי עיניים ירוקות מדהימות.
"?Where are you from"
קליבלנד, היא עונה, ומספרת לי על תוכנית הלימודים המיוחדת
שאוניברסיטת תל-אביב יצרה עבור סטודנטים יהודים מארצות הברית.
"Not many people come to Israel these days", אני מנסה
את האנגלית הבינונית שלי.
היא מסבירה לי שבאוהיו הטמפרטורה הממוצעת בפברואר היא שתי
מעלות, ואילו בישראל יש "Excellent weather".
אני מזמין אותה למסיבה בנמל, והיא נענית בשמחה. כף רגלה
השמאלית מתחככת כאילו בטעות בשוק שלי, הבועות של הג'קוזי
עוטפות אותנו ברכות מנומנמת, ואני מרגיש חמימות נעימה מתפשטת
בכל גופי.