לפעמים אני מדמיין שהמבט שלי יכול להרוג אנשים, אני מסתובב
ברחוב והורג עוברים ושבים. מישהו שחור מידי, מישהו לבן מידי,
מכוערת, סנובית, סתם מישהו אקראי, אחד שכבר הגיע הזמן שלו ללכת
- אבל הוא מתעקש ללכת בדיוק לפני ולא לתת לי לעקוף אותו, לאט
לאט, ואני תקוע אחריו.
לפעמים אני מעלים אותם, לפעמים מפוצץ להם ת'ראש, לאחת המסתי את
העור והשרירים והשארתי רק עצמות, לאחד אחר הוצאתי את המעיים,
כמו נחש שמזדחל לו לאיטו דרך הפופיק, אחרי המעיים יצאו להם גם
הלב, הריאות, הלבלב, הטחול והכבד....היה לו כבד בריא למדי.
לפעמים אני מפיל עליהם בניינים, תוקע בהם מכוניות, קובר אותם
חיים באדמה, אבל הכי אני אוהב את אלו שאני שונא. כשמישהו ממש
מרגיז אותי, פתאום מופיע לי אקדח 800 מ"מ ביד, או גרזן, או
טנק... ובאופן ציורי, יותר ציורי מבדרך כלל, אני מחורר אותו
למצב מסננת, מחלק אותו לפרוסות פסטרמה או מורח אותו על הקירות
מסביב באופן שווה ואחיד... זה די תלוי במצב רוח. המצב רוח הוא
גורם מכריע.
כשמצב הרוח שלי מתוסכל וכועס אך באופן שקול ורגוע, אני מגיע
למצב שליטה עילאי בכוחות הרצח שלי, אני מסתובב ומחלק לאנשים
סרטן ואיידס, משאיר מסביבי אנשים שימותו בייסורים ויפילו איתם
חברה שלמה של טיפשים חולים. אבולה, עגבת, אבעבועות - כמו סנטה
קלאוס של מחלות, מחלה לכל ילד וילדה, גם לטובים וגם לרעים, לכל
אחד מגיע למות, אצלי במוח.
ויש עוד סוג אחד, סוג שאני די שונא לספר ולחשוב עליו, סוג
שמתחיל להשתלט עלי לאחרונה. לפעמים כשאני מרגיש... זה בכלל לא
תלוי באיך שאני מרגיש, אני פשוט יושב והורג אנשים, עמים שלמים,
גזעים, מינים, הרג שיטתי וחסר הבחנה, אני רוחץ בדם, מידי פעם
מחייך בשלווה וחוזר ומלאכה, מפזר איברים באופן אקראי ואז
מתחרט, מחליט למיין על פי גודל, ואז ממיין לפי צבע, ומשנה את
דעתי ומבלגן את הכל שוב מחדש.
מהספסל שלי העולם כולו מביט בשמיים במבט חלול וחסר נשמה, העולם
כולו מדמם וגוסס, והכל בשקט, בשלווה. וציפור מצייצת איפשהו
מעלי, והשמש מחממת לי בנעימות את העורף והפדחת. והדם היבש
והקרוש מרוח בכל מקום, מקבל גוון בורדו-חום, ומתחיל להיסדק.
לפעמים אני אוהב את זה ככה, לפעמים זה נראה לי נכון יותר,
הנכון הנכון.

לפעמים אני קם אחר כך ומקיא.

לפעמים כשאני מביט המראה אני רואה את הקורבן החביב עלי.