הם לא מה שהיית קורא לו קבוצת תמיכה נורמאלית, יתכן שהם בכלל
לא מה שהיית קורא לו קבוצת תמיכה... על הדלת התנוססו ראשי
התיבות מ"א, "מתאבדים אנונימיים", קבוצה חריגה למדי
באוכלוסייה היומיומית של תל- אביב, אבל לא חריגה מידי. הם כל
אחד מאיתנו- שכנים, חברים, בוסים, שותפים, מוכרים, קונים,
אוספי זבל, הבן של אחות של מכרה של הדודה מרים, כל אחד מאיתנו
שהחליט- לא החליט לקחת את הדיכאון והייאוש שלו צעד אחד קדימה,
ולהתאבד, ולהיכשל בכך, מה שהוביל לעוד ייאוש ועוד ניסיונות
ועוד כישלונות, עד למצב בו התקווה היחידה לאנשים הללו היתה
קבוצת התמיכה.
כל חבר שמעוניין לדבר נעמד, אומר את שמו - "אבי", מספר הפעמים
שניסה - "32", הגיל - "18", את חמשת האחרונים/הנבחרים שלו -
"קפצתי מעזריאלי אל ארלוזורוב, אקדח לראש, מטחנת בשר תעשייתית,
עדר יאקים בסקנדינביה ומאה כדורי אקמול...", בשלב הזה כולם
אומרים לו שהם אוהבים אותו - "אנחנו אוהבים אותך אבי", והוא
בתורו אומר משהו בסגנון "אתם סתם אומרים את זה, כולכם חארות,
מרוכזים בעצמכם, אתם שונאים אותי!!!", כולם מתחבקים, חוץ ממנו,
וחוזר חלילה.
החורף היא לא תקופה טובה למתאבדים. טוב זה תלוי איך מסתכלים על
זה, למתאבדים זו תקופה מצויינת, אפשר לומר שהחורף היא לא תקופה
טובה לקרובי המשפחה. בתקופת החורף כל פגישה יש תחלופה של
אנשים, פה לא באים שניים, במקומם באים שלושה חדשים, פה תולים
כתבה על פרצוף מוכר שקפץ מול רכבת ופה מנחמים פרצוף חדש על שלא
הצליח לטבוע.
בקיץ הם דווקא נהנים, יוצאים לערבים משותפים בפאבים, כולם
שותים - כולם נוהגים, בכלל הם נוהגים לשתות עד קריסה מוחלטת של
הגוף ומתים מצחוק... מידי פעם אפשר לראות אותם הולכים בטיילת,
צוחקים, נהנים, פה ושם אחד קופץ לכביש, מה שמוביל לסדרה של
צפצופים מכיוון הכביש ולצחוק פרוע מכיוון הקבוצה. לעיתים
הקפיצה מובילה לרעשים של צעקות ומתכת מתעקמת מכיוון הכביש
ולאחר מכן גם סירנות, מכיוון הקבוצה יש רק תחושה של סיפוק מהול
בתקווה ועצב קל... תחושה שתעשה עוד דלילה יותר עם בוא החורף.