"והגדת לבנך ביום ההוא... וכל המרבה הרי זה משובח."

"צריך לנקות גם את הטוסטר." אמרה אמא וסידרה את המפות החגיגיות
בערמה אחת.
"מצנם!" הרים סבא קול מעל לעיתון והספה שבסלון ואני שאלתי למה
צריך לנקות אותו אם ממילא אנחנו לא משתמשים בו בפסח המעצבן הזה
שבו לא אוכלים לא לחם לבן ולא לחם שחור ולא חלה, פרוסה או
מתוקה.
"התחלת לעבוד באנג'ל או משהו?" אחותי הממורמרת תמיד נכנסה עם
שלל הכלים מארוחות הלילה שלה והטיחה אותם בכיור ברעש אפילו בלי
להרטיב אותם, שלא לדבר על לשטוף.
אמרתי שלא, אבל לעומת זאת (זה ביטוי שאני נורא אוהב להשתמש בו)
אני הולך לעבוד בחופש ב"סופר-פוטו".
" אנחנו הולכים לחלק פלאיירים בתיבות דואר בשכונה ונקבל
חמש-עשרה שקל לשעה." תקעתי מבט יהיר ומלא תקווה באמא.
"מ-נ-ש-רים!" סבא שוב הרעים מהסלון וקיטר על זה שאף אחד כבר לא
מדבר עברית בארץ ישראל ושאל אם אין מספיק מילים יפות כדי לקרוא
לחנות צילום בשם עברי עם השראה.
תמיד סבא היה מתערב בכל ומסיט מהנושא ככה שאי אפשר לחזור אליו
אחר כך. הוא פשוט התרגל ככה מהחיים שלו עם סבתא- תמיד הוא היה
פותח בדיונים ארוכים שכללו הצהרות נחרצות שלו והנהונים שלה,
חיוכים כנועים והפצרות שלא יתרגש כי הלחץ דם שלו שוב יזנק.
והוא היה נרגע ומסיים את הנאום שלו באמצע, רק כדי לפתוח בנושא
חדש כעבור דקה.

                               

ישבנו כולנו בחולצות לבנות, מכנסיים בצבע חול ושמלות פרחוניות
שמבשרות את האביב, למרות שהוא איחר ולכולם היה קר בבגדים
החדשים והקלים שקנו לכבוד החג. רק אחרי הקושייה השלישית כולם
כבר התחממו מהיין והמנות המהבילות שהוגשו לשולחן המקושט והרשו
לעצמם לפתוח כפתור שעמד להתפקע ולטפוח על הכתפיים של שכניהם.

נזכרתי בפסח שעבר, כשישבנו אצל סבא יוחנן וסבתא אמיליה במושב
וסבא ניגש לעזור לה במטבח.
שמענו רק צחקוקים ושקשוק כלים ואחר כך סבא הגיע זורח לשולחן
כשהוא נושא מגש של מנה אחרונה ואמר "אנו מגישים לכם- צפיחית
בדבש" באותה הטעמה של דן כנר, רק בלי השביל בצד הבלונדיני.
וסבתא מיהרה בעקבותיו כשבידיה ערמת צלחות ומזלגות קטנים של
עוגות. "עמליה, שכחת את הסכין." סבא נזף בה והיא ניתרה למטבח
וחזרה סמוקה ומבויישת ובידה הסכין הגדולה לעוגה. עמליה. ככה
הוא קרא לה מאז שהם עלו לארץ. כשירדו מהאניה רשם את יוהן
ואמיליה ברלסון כיוחנן ועמליה בן-דב.

                           

עכשיו הסתכלתי בסבא שישב בקצה השולחן בראש מורכן וסובב את כוס
הקידוש בידיו הגדולות והמקומטות. פתאום ראיתי אותו קטן ועצוב
כמו ילד שנשכח. וחיכיתי שהוא יחזור לעצמו ויגיד משהו בקול
המחוספס הרגיל שלו. אבל אפילו כשהקטנים ביקשו ממנו עזרה במציאת
האפיקומן הוא התנער בתירוץ שאסור לו להתרגש בגלל הלחץ דם ונשאר
לשבת וללעוס בשקט ובאי חשק שברי מצות.

לרגע היה נדמה שהוא חוזר לעצמו. "מיקי, בוא תעזור לי עם
הקינוח." קראה אמא ואני קמתי בנשיפה ובדרך למטבח אחז סבא בידי
לרגע שנראה כנצח ואמר לי בפנים עייפות "לך, לך תעזור לאמא
מיכאל. אל תיתן לה לקחת הכל לבד."
לא תיקנתי אותו שקוראים לי מיקי ורק הסתכלתי המום ביד שלו
המנומשת מזיקנה לופתת את היד שלי ובפה השמוט שלו שנראה לי כמו
של דג שמנסה לנשום מעל למים.

הפה הזה, שהיה צועק דרכו באסיפות של התנועה, בישיבות של
החקלאים במושב, שנאם איתו בעברית צחה בגנות האמריקניזציה
ו"קיצורי הדרך שהצעירים עושים ברודפם אחרי עושר ואושר."
הידיים האלה, שעכשיו נראות עשויות משעווה ופעם היו אוחזות
קלשון או רובה ומרימות ערמות חציר או תרנגולות לקומזיצים של
הפלמ"ח מהלולים של הקיבוצים.

                             

סבא מת באיסרו חג פסח.
השכנות נכנסו אלינו עם מופלטות ועוגות שעשו פירורי חמץ על
מפות הפסח. ואני ישבתי שם ולא יכולתי לאכול שום בצק כי כבר ככה
היה לי צמיגי ודחוס מבפנים וכל הזמן הרגשתי את העיניים הדביקות
של סבא מבקשות שאעזור לאמא להביא את הקינוח לשולחן. העיניים של
אמא היו רטובות ואדומות לגמרי.
אחותי זרקה את הפרחים המעולפים שקישטו את הבית מתחילת החג. היא
שטפה בשקט את האגרטלים, ניגבה והניחה בארון. אחר כך היא ואמא
ישבו ועשו טביעות אצבעות על התמונות של סבא וסבתא מהחתונה
ומהימים שעלו להתיישב בארץ.
"פלסטינה, מרץ 1946" היה כתוב מאחורי התמונה המצהיבה.

"ארץ ישראל, אדר תש"ו" תיקנתי בלב בחיוך נדיב שמעולם לא חייכתי
אל סבא.