עסקה של פעם בחיים, ככה אני חושב שמכנים עסקאות כאלה. זה היה
יום מצוין ללא ספק הנה אני בן 30 יושב בג'יפ היקר שלי שלמרות
שהוא מדגם 30 עדין נחשב לרכב שטח טוב. אוקי אז בוא נתחיל
מההתחלה, שמי אביב שריף, אני ברוקר בן שלושים בשנת 2017 ולא
מזמן סגרתי את אחת מעסקאות הביו טכנולוגיה הכי טוב שהיו אי פעם
בשלושים שנה האחרונות. דן אייזנמן קנה את תעשיות fishparise
בחצי מיליארד יורו, אם אחוז אחד שעובר לברוקר שסידר את העסק
שזה אני. לא היה לי כבר סבלנות לראות פניה של אישתי גל שריף.
גל תמיד הייתה אישה חזקה הכרנו כבר בחטיבה, שמה לא ייחסתי לה
חשיבות רבה מידי חוץ מלקרוא לה מטמטמת ולהשמיץ אותה באוזני
חבריי. קצת נצמדה אלי, אבל סך הכל סבלתי אותה בחטיבה. אבל העסק
הסתובב כשבכיתה יא הלכנו למסיבה שעשה חברה הטוב ליאור
ויינשטין, הוא עשה את מסיבת ההתגייסות שלו לחיל המודיעין. לא
רציתי ממש לבוא, אבל היו כבר אנשים שהכריחו אותי. בכל מקרה
המסיבה הייתה די צולעת עד שגל עוז שחזר מכנס מיסטיקה כלשהו
בצפון עם ארגז שלם של ליקר תפוזים. כעבור רבע שעה כולנו כבר לא
ראינו בדיוק באופן הכי ברור אחד את השני, והדבר הבא שעשינו (אם
אני זוכר נכון, אחרי הכל הייתי תחת השפעת אלכהול) היה לעשות
שרשרת בגדים ענקית אם כל משתתפי המסיבה (בסביבות המאה). והדבר
הבא שקרה זה היה שמצאתי את עצמי במיטה עם גל, למרות שאני לא
ממש זוכר את הפעם הזאת שהייתה גם הפעם הראשונה שלי, החלטנו
לנסות להמשיך את הקשר. התגובה הראשונה של כולם הייתה לעשות
התערבות ענק על מתי העסק יתפוצץ. כמובן שהעסק התפוצץ, כמה
פעמים, אבל תמיד חזרנו להיות ביחד בסוף. בכול מקרה ב 21 ביוני
שהוא היום הארוך ביותר בשנה 2012 ,התחתנו בחתונה גדולה
ביותר(גל לחצה) וסך הכל הסתדרנו, ושום דבר לא הכין אותי למה
שעומד לקרות. "גל! גל מותק!! את בבית!?" היא הייתה בדרך כלל
בבית בשעה ארבע. טוב אמרתי לעצמי אם היא לא כאן אז אני כבר
יתחיל לחגוג קצת בעצמי, וכך ירדתי למרתף היינות שלנו, משהו כמו
חמישה ארונות מלאים בבקבוקי יין מלפני 1990,  הלכתי ליין מיוחד
ששמרתי ליום כזה, ברנדי מבציר משובח ביותר של 1894. ואז
שהתקרבתי למדף הבחנתי בצל כלשהו מתגפף לכל מיני תנוחות משונות.
המחשבה הראשונה שלי הייתה פורצים, אבל אז חשבתי איזה שני
פורצים מטמטמים יפרצו לאחוזה כלשהי אם אזעקה מאובטחת ביותר
בארבע בצהרים. כמובן שבדרך התחילו עוד מחשבות להתרוצץ במוחי
הקודח, האם הם לקחו משהו, יש להם נשק, מה מספרם. אבל המחשבה
המציקה מכולם הייתה האם גל בטוחה. וכך אני מוצא את עצמי מתקדם
לפתוח את האור שהוביל אותי לההפתעה השנייה הגדולה בחיי. גל וגל
עוז היו שרויים אחד בשני בכל מיני תנוחות שאני לא אטרח לציין,
כי במילא הצנזורה תמחק זאת אחר כך. המילים הראשונות שיצאו מפי
היו" גל!!! אייתו עכשיו איך? מה? למה??? חשבתי שאנחנו
מאושרים?" ואז המשכתי לגל עוז "חשבתי שאתה אמור להיות סוג של
חבר, או שההגדרה של חבר לא ברורה לך, "אחד שעוזר לשני זה חבר"
לא אחד שהולך בחשאי ושוכב עם אישתו של חבר אחר!!! וחוץ מזה אתה
לא אמור להיות בצפון באיזה הופעה של כמה מאותם בנים של חסידי
אביב גפן אה?"  סוף סוף סתמתי קצת את הפה, וגל יכלה להגיב קצת.
"תשמע אביב זה גם ככה היה נגמר כך או כך. זה פשוט לא מה שהיה
פעם אז לנסח את זה במילים יפות. ככה אתה צריך להבין אני ואתה
פעם שנינו היינו עגבניות אבל אתה לאט לאט הפכת להיות מלפפון
ואני נשארתי אותה עגבנייה ובמקום לנסות להיות עגבנייה אתה רק
המשכת והפכת להיות מלפפון. וזה לא שלא ניסיתי להתרגל קצת
למלפפוניות שלך או להיות קצת מלפפונית יותר אבל בשלב מסוים
פשוט התלפפונת יותר מידי בשביל העגבניות שלי. ואז פגשתי את גל
במסיבת האיחוד, ומשם ראיתי שגל הרבה יותר עגבנייה ממך. והקשר
בינינו רק התהדק יותר עד ששנינו, פשוט דיברנו באותה שפת
עגבניות משותפת. ולכן אביב להגיד לך בפשטות, אם נמשיך ביחד
שנינו ניבול ביחד אז עדיף שפשוט נפרד. באותו הרגע חשבתי שהעולם
פשוט נפער ואני נופל תחתיו. המילים צרמו לי בעור נפרד, לא
יכולתי להישאר יותר בחדר ולהקשיב לגל מדברת על גינת הירקות
שלה, עדיין החזקתי את אותו ברנדי 1894 והמשכתי לחדר האהוב עלי
בכל הבית , המוסך. היה לנו סך הכל שלושה מכוניות בבית הג'יפ,
הפורד הרגילה של גל והאסטון מרטין שלי ובשביל שלושת אלה בבנינו
מוסך. טוב גרנו בכפר שמריהו, זה לא היה אפשרי לחיות שם בלי
מוסך אלא אם כן רצית להיות בדיחת השכונה. בכל מקרה נחזור
לעניינו, אהבתי את האסטון דגם מ1988 קלאסית בצבע כחול בהיר לפי
הזמנה מיוחדת הייתי נוגע בה רק לערבים מיוחדים והתרמות של
עשירים. לכן היה הייתה כמעט חדשה. הפעם לא התנהגתי אליה באותה
עדינות רגילה קפצת אליה כמו איזה ג'יימס בונד, כשבידי המפתח
ואני מסובב אותו וכמעט שובר את המפתח. מדביק את פס המהירות
כמעט לסוף כשאני יוצא מהעיר בדהירה ענקית, כשבידי האחת אני
אוחז בהגה, ובשניה עדין אם אותו ברנדי 1894 מניח לחושי להתערפל
ולהתמלא בזיכרונות מתוקים של אותם החיים שחייתי. אותם רגעים
מתוקים כמו: המעבר לבית היפיפה באבן יהודה, הפעם הראשונה
ששיחקתי כדורסל באופן רציני קבלת התואר בכלכלה מאוניברסיטת
פרינסטון, איבוד הבתולין באותה מסיבה ארורה ואיך לא הפעם
הראשונה שלקחתי את האסטון לסיבוב.
משום מה שאני מערער בזה כיום חתונתי אם גל לא הייתה מוזכרת שם.
אבל אני שוב סוטה מהנושא באמצע אחד הזיכרונות שגל גונחת בהנאה
מרובה (או ככה לפחות היא עשתה עם הפה) הרגשתי כאילו העולם פער
פיו ואני נפלתי תחתיו. רק שהפעם לא כמו הפעם האחרונה זה היה
הרבה יותר ריאליסטי כי זה באמת קרה כנראה שחתכתי קצת יותר מידי
ימינה ונפלתי לתוך תהום ארוכה. תהום של סיום, סיום חיי אבל אל
דאגה כי כל סוף של משהו אחד יהיה התחלה של דבר אחר וכך הגענו
לסיומם של חיי אבל כפי שציינתי דבר אחר יתחיל.
                                         -המשך יבוא-