את השיר האחרון אני כותבת כגבר כדי להראות כמה מזיקה האשליה
לנשמה וכמה הציניות לא יכולה להוות סם-מרפא לנפש שרק אהבה
טהורה וזכה מאששת את קיומה.
בשיר הזה אני מתכוון להראות כמו-כן שרק באמצעות השיכחה לכוחות
מיסטיים-דימוניים יש יד בחיי המעשה הללו (שלחלוטין אינם
מותאמים למבנה נפשנו ובעצם קיומם מדכאים עצמיותנו).
בחיי המעשה הללו: היצירתיות היא נחלת ההמון.
המון אחוז רוע יוצר שואה של הגוף, המון אחוז איוולת יוצר שואה
של הנפש.
ואני שונא פסימזם רדיקלי (סימבוליזם אקזיסטנטי) ואני גם מעולם
לא הלכתי בדרך האמצע, אלא רק בדרך הראובן-ויטנברגית (של היקום)
ואין דבר שיותר מצער אותי מאשר להניח לאיש לפרש את כתביי, לכן
"עוד 500 שירים על חיי העולם הבא" יהיה הפרשנות היחידה על "500
שירים על חיי העולם הבא" וכל התייחסות לכתבים האחרים מעבר
ל"טוב, רע/ יפה, מכוער" היא פרשנות ולפיכך היא פסולה.
חשוב שליופי שלא יכול להיות ביטוי בעולם יהיה ביטוי בכתבים,
חשוב שלאמת שלא יכול להיות לה מימוש בעולם יהיה מימוש בכתבים.
חשוב שיהיה דבר-מה חשוב ושהוא יהיה הכל.
ואני לא חושבת שהתשוקה שלי לא הייתה יפה או אמיתית או שהיה
בכתבים שלי משהו מפחיד או מנוכר.
לא לגעת בתחתונים, לא לגעת בשיער, לא לגעת בכוס.
לא לדבר, לא להראות, להיות הדבר עצמו.
לאהוב מישהו ולא משהו - לקרוא ללא קול.