איש הצעצועים היה מגיע לרחוב שלי כל יום חמישי, בדיוק בשעה חמש
ועשרה. כל הילדים אהבו את איש הצעצועים, וכשהוא היה מגיע לרחוב
שלי, כל הילדים היו יורדים למטה ומסתכלים על כל הצעצועים שהוא
היה מביא, וחלק אפילו היו קונים איזה צעצוע לפעמים.
איש הצעצועים היה בנאדם נורא זקן, אפילו יותר זקן מסבא שלי
לפני שהוא מת. אבל אפילו שהוא היה זקן, הוא נראה נורא קטן, זה
כנראה בגלל כל הצעצועים. אני מאד אהבתי אותו, את איש הצעצועים,
ותמיד רציתי שיתן לי איזה צעצוע אחד, אבל אנחנו היינו מאד
עניים ולא היה לנו ככה כסף בשביל צעצועים, ובגלל זה אף פעם לא
היו לנו ממש צעצועים אלא כל מיני דברים משונים שאבא היה עושה
בעצמו. ואני תמיד הייתי חולם על איך שלא היינו עניים ואני
הייתי יורד למטה כל יום חמישי, בדיוק בחמש ועשרה, והייתי קונה
מאיש הצעצועים המון צעצועים. המון. אפילו את כל הצעצועים
שבעולם. והוא היה מחייך אלי ואומר לי 'בבקשה' עם הקול המיוחד
שלו הזה והכל היה כל כך טוב.
אבל פעם אחת אבא הפסיק לעשות צעצועים וכמה זמן אחרי זה אמא
אמרה שעכשיו אני צריך להיות הגבר במשפחה.
זה היה ביום חמישי. אני בדיוק חזרתי מבית ספר ומצאתי את אמא
ואחי יושבים על הספה. אחי הקטן ישב לאמא על הברכיים ושיחק עם
גרב ממולאת ואמא בכתה. אני הסתכלתי עליהם ואז אמא אמרה שאבא
מת. אני לא אמרתי כלום, ואמא חבקה אותי ואמרה שעכשיו כולנו
צריכים להיות חזקים, ושעכשיו אני צריך להיות הגבר במשפחה ואני
שוב לא אמרתי כלום.
ואז שמעתי את איש הצעצועים מלמטה. השעה הייתה בדיוק חמש ועשרה.
עזבתי את אמא ואחי הקטן, ורצתי מהר למטה בשביל לראות את איש
הצעצועים. כשהגעתי למטה ראיתי כרגיל את כל הילדים של הרחוב
עומדים על המדרכות מסביב וצועקים דברים לאיש הצעצועים. ואז
ראיתי את איש הצעצועים. הוא הלך כרגיל עם העגלה הגדולה שלו,
זאת שהיו עליה את כל הצעצועים, ובצדדים היו תקועות בה שתי
שבשבות גדולות כאלה, מפלסטיק, שתמיד כל כך רציתי. אבל הוא היה
שונה. זה לא היה איש הצעצועים הזקן, זה היה סתם מישהו אחד.
מישהו עם עגלה גדולה של צעצועים, שבצד היו תקועות בה שתי
שבשבות גדולות כאלה, מפלסטיק, שפעם כל כך רציתי. סתם איש עם
סתם עגלה. סתם איש, לא איש הצעצועים. רצתי אליו וצעקתי עליו
שהוא לא איש הצעצועים ושילך ויחזיר את איש הצעצועים. צעקתי
עליו והרבצתי לו עם האגרופים הקטנים שלי. רציתי שיחזיר את איש
הצעצועים שלי. הוא לא היה איש הצעצועים, הוא סתם היה עם עגלה.
לאט לאט הדמעות התחילו לרדת.
"אני רוצה את איש הצעצועים! אני לא יודע איך זה להיות הגבר
במשפחה!"

שנתיים אחרי זה אמא התחתנה עם מישהו אחר. סתם מישהו, אפילו בלי
עגלה.
את איש הצעצועים אף פעם לא ראיתי יותר, וכל יום חמישי, בדיוק
בחמש ועשרה, הייתי נשאר במיטה, הכר מעל ראשי, וחולם איך הייתי
יורד למטה והייתי קונה מאיש הצעצועים המון צעצועים, המון.
אפילו את כל הצעצועים שבעולם. והוא היה משחק איתי, וכולם היו
שמחים. והכל היה כל כך טוב.