New Stage - Go To Main Page

ג. ר.
/
ענבל

לענבל: סיפור בלי אלימות, כמו שביקשת

כשאני חולם, זה תמיד על מה שקרה לי בכיתה א'. על מה שקרה לי עם
ענבל.
המורה דליה שלחה אותי לחדר מחשבים. אפילו שהייתי קטן, אהבתי
לשחק במחשב. אחי הגדול לימד אותי. כל שאר הילדים פתרו תרגילים
בחשבון, ובגלל שבטעות עשיתי אותם בבית אז המורה הרשתה לי ללכת
ולשחק בחדר מחשבים. וענבל הייתה שם.
ענבל הייתה, כמו, המורה של החדר מחשבים, אבל היא כנראה לא חשבה
על זה ככה. היא הייתה נחמדה לילדים אבל היא לא לימדה שומדבר
בשיעורים, רק ישבה ושיחקה כל היום במן משחק עם ציורים שבטח
צריך לדעת לקרוא בשביל לשחק בו.
חשבתי שהיא די נחמדה, וליאור ודני שהיו החברים הכי טובים שלי
מהגן אמרו שהיא יפה. אולי היא באמת הייתה יפה, אבל היא כל הזמן
ישבה עם הפנים למסך אז לא ראיתי. בעצם כן. רק את הגב.
אותו יום היה גשום וקר כמו שעכשיו, ורק שנינו היינו בחדר,
לבד. שיחקתי במחשב- לא זוכר במה, ושמעת את הכיסא שלה זז. שמעתי
אותה קמה, הולכת למזגן ומדליקה אותו. על חימום. היא נשמע עמוק,
נשימה כזאת של הקלה, ויכולתי להרגיש שהיא נהנתה מהאוויר החם.
גם לי זה היה נעים. באמת היה קר.
ולפתע היה קול חזק של משהו שנקרע. הסתובבתי מהר וראיתי אותה,
עם הפנים אלי, ושתי הזרועות שלה מחבקות את עצמה, רועדת מקור.
ומאחוריה, יוצאות מתוך הגוף שלה, שתי כנפיים, גדולות,
צבעוניות- כמו של פרפר, כמו של מלאך, כמו של פיה.
הסתכלתי עליה בעיניים גדולות, והיא הסתכלה אלי בחזרה במבוכה,
ובאמת היו לה פנים יפות. היא לא הייתה גבוהה במיוחד, והיה לה
גוף קטן, לא שמן, ועיניים ירוקות.
הכנפיים שלה היו יותר גדולות ממנה.
עמדנו ככה, זה מול זו, במשך דקה אולי, ואז היא ניגשה לתיק שלה
והוציאה ממנו סריג. היא קרעה מעליה את שאריות הסריג הקודם,
שהיו בו חורים מהכנפיים שלה, קיפלה אותן ולבשה את הסריג החדש.
שוב היא נראתה כמו ענבל הרגילה. כל אותו זמן עקבתי אחריה
במבטי.
היא התיישבה לידי, קצת רועדת- אבל רואים שלא מקור, והתחילה
לספר לי. איך ההורים שלה השתגעו כשהיא נולדה מכונפת, ואיך שמרו
על זה בסוד, איך היא תמיד לבשה ארוך. סריגים ארוכים, מסתכלת על
כל שאר הילדים שלבשו קצר. כמו ילדה שמכים אותה, כמו צרעה, היא
אמרה בכעס מהול בעצב- ואולי להפך?- והתחילה להתייפח.
הסתכלתי עליה: הדבר הכי קסום שראיתי מימי, יושבת שבורה,
בוכייה.
חשבתי לומר שלדעתי היא נחמדה.
חשבתי לומר שלדעתי היא מיוחדת.
חשבתי לומר שהיא אולי פיה, ושבפורים היא תוכל להתחפש לפיה
וללבוש קצר ולחייך ולשמוח, ואף אחד לא יגיד לה משהו רע.
אבל הרגשתי קטן לעומת עצב שכיסה אותה. קטן כמו חרק. כמו זבוב
בלי כנפיים.
אז הוצאתי מהתיק את הצבעים שאימא קנתה לי, קראיונים עדינים
כאלה, שלא משמיעים רעש שעושה צמרמורת כמו שטושים עושים,
וציירתי אותה עם כנפיים, עושה אותה הכי צבעונית שיכולתי, שיהיה
לה משהו שישמח אותה. כשסיימתי, נתתי לה את הציור. היא לקחה
אותו והסתכלה בו, מפסיקה לבכות. ואחרי כמה זמן העיניים שלה
פשוט התרוקנו והיא נדדה איתן מעבר לציור, חושבת על מיליון
דברים אחרים חוץ מעליו. הלכתי משם בלי לומר לה שלום, כי המורה
דליה אמרה לי ללכת כשהיא באה לראות מה אני עושה.
מאז לא ראיתי יותר את ענבל. מאז אני משחק עם המחשב במשחקים
שהורגים בהם, ומצמיח כנפיים עם הרואין. אבל לחלום, אני חולם רק
על ענבל, ובחלומות שלי אני נותן לה לעוף עם הכנפיים היפות שלה,
וכל הילדים מסתכלים, מחייכים ומוחאים לה כפיים בהערצה. מה יש,
שתשמח קצת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/12/00 12:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג. ר.

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה