[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בצפירה הזאת עמדתי כמו שלא עמדתי בחיים. זקופה ודוממת. בלי
לרעוד, בלי לזוז בלי לחייך.
הצפירה התחילה דקה אחרי שכבר קמתי ללכת. הייתי לבד מולו, ד"ר
אדם קינדלר, 270 שקל לשעה בבקשה, ואל תיקחי את כל התרופות בבת
אחת.
הוא יישר את הרגליים שלו שהיו מקופלות על הכיסא ונעמד מיד ליד
הסנדלים שלו. אני לא הייתי מודעת לזה שהצפירה עומדת להתחיל בכל
רגע אבל הדוקטור כנראה זכר כל הזמן, כי כל רגע הוא בדק בשעון
שלו ובדיוק דקה לפני שהצפירה התחילה, הוא הנהן בראש ואמר: אני
חושב שהיום נעצור כאן.

וככה זה היה שמצאתי את עצמי קמה. מבחינה בקושי בצפצוף המתגבר,
מתחילה ללכת ואז מתיישרת ועומדת מולו - בלי לרעוד, בלי לזוז,
בלי לחייך.

איך את מרגישה היום? הוא שאל כשנכנסתי. בטון של: בואי תספרי
לי כמה רע את מרגישה גם היום
. ואני שאלתי את עצמי מה הוא רוצה
לשמוע, שאני כבר לא רוצה לתקוע לעצמי כדור בראש ולבלוע את כל
התרופות ביחד, שאני כבר לא רוצה למות?
בסדר דוקטור. זה דווקא יום טוב. שלושת רבעי שעה של יום טוב.
זה לא ילך ככה. הוא מחכה שאני אתחיל לדבר. אני לא מתכוונת
להתחיל לדבר. אין לי שום דבר להגיד לו.

תרופות תרופות תרופות.
כולנו יודעים שאני רוצה תרופות.
צריכה תרופות.
רוצה רוצה רוצה.
אני לא זוכרת מתי היה היום האחרון שלא רציתי בו למות.
והאיש שיושב מולי, הדוקטור, כל כך איש. כל כך איש טוב.
זה נורא עצוב. הוא אומר לי. את אומרת דברים נורא קשים. ומרוב
שהוא אומר שזה עצוב, גם אני פתאום מתחילה להרגיש עצוב, וכמעט
בוכה. האיש הזה ישבור אותי בסוף רק בגלל שהוא כזה איש טוב.

הוא מסתכל בשעונים שלו. בשעון שעל היד, בשעון שעל השולחן, כמעט
מעקם את הצוואר כשהוא מסתובב להסתכל בשעון שעל הקיר.
אני נזכרת בפגישה הראשונה שלנו. הפגישה שבה עוד היה על מה
לדבר. סיפרתי לו איך אני אוהבת להכאיב לעצמי. (תראי זה בשביל
להרגיש, זה ברור. את הרי לא מרגישה באמת. את כבויה. חלקים לא
מחוברים אצלך. לא מחוברים לרגש.
)

פעמיים בשבוע. הוא אמר לי.
זה יימשך הרבה זמן.
תגדיר הרבה זמן.
שנים.
תגדיר שנים.
הרבה שנים. רוצה לדבר על זה?


הורים.
יש.
אבא.
לא היה ממש בבית.
אמא.
היתה אדם מחוק.
מחוק? מוזנחת?
מוזנחת.
היה לזה קשר לאבא שלך?
כן.
היתה לו מאהבת?
יש לו עדיין. לפעמים אני פוגשת אותם ברחוב.
ידועה בציבור?
כן.
את אומרת דברים קשים. אני לא מתבייש לבכות לפנייך. אני כמעט
עומד לבכות.


אחים, אחיות?
אחות. אחת.
איך קוראים לה?
שירה. היא גדולה ממני בשנתיים. בכל פעם שאני מדברת על שירה אני
מתחילה לדבר ברבים. זה היה שתינו נגד העולם.
את מתכוונת נגד ההורים שלך.
לא. נגד העולם.
כשאתה קטן ההורים שלך הם העולם.

אני מרימה את העיניים שלי מהרצפה ונועצת אותן בו. הוא נועץ את
שלו בחזרה ושולח בי מבט רב משמעות, מאלה שהמשמעות שלהם גדולה
כל כך עד שהיא סמויה.

סמים?
כן. כלומר, רק גראס, אבל יש לי שאיפות להתפתח בתחום.
אני לא ממליץ על זה.
בגלל הפסיכוזה?
כן.
כי אני לא מפחדת מפסיכוזה.
אז את מטומטמת. את פשוט לא יודעת מה זה וזה המזל שלך.
ואני דווקא יודעת מה זה ואני לא מפחדת מזה. הגעתי לשלב שאני
כבר רוצה לאבד שליטה.

ובראש חשבתי על איך בכלל באתי אליו כדי לאבד שליטה תחת פיקוח
ושמירה הדוקה. וכל זה בשביל להרגיש.

סקס.
מה איתו?
היה לך? יש לך?
היה לי קצת. אין לי.
בנים? בנות?
מה השאלה?
היה לך קצת עם בנים או עם בנות?
ניסיתי עם בנים. אני רוצה בנות.

לעזאזל. הייתי אצל הפסיכולוג הקודם שלי חצי שנה והוא לא יודע
את הדברים האלה עלי.

זהו.
הוא יהיה דמות האב שלי מעכשיו, והוא יודע את זה. את אבא שלי
אפשר סוף סוף לארוז בחזרה.

צריך לשמור עלייך.
מה?
אני צריך לשמור עלייך.
אתה לא חייב.
אבל אני רוצה.
למה?
אהמ.

פתאום נזכרתי בפעם שהייתי בחדר שלו בלעדיו. צלצלתי בפעמון של
הדירה ליד, אבל אף אחד לא ענה. נכנסתי בכל זאת. זה היה לפני
שידעתי שהדלת פתוחה תמיד ושמותר לי להיכנס קודם ולחכות, וחשבתי
שאני עושה משהו אסור.
עשיתי את זה בכל זאת.

התיישבתי על הספה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה לשכב על הספה
הזאת ולישון, רק לישון. ספרתי כמה קופסאות טישו יש בחדר. שלוש
בסך הכול. החדר מרושת.


נשענתי על התמונה שעל הקיר. (לאדם בהוקרה על כי עזרת לנו
לצעוד בשביל אל השפיות. טלי וג'רי.
) מכונת כתיבה עתיקה שהיתה
שייכת לסבא שלו (הוא אמר, ואני מיד שאלתי אם הוא אהב את סבא
שלו.) זה נקרא לעבור את הגבול? גבולות. גבולות נועדו כדי שיחצו
אותם. וגם הבאתי לו סיפור. שאני אקריא?
שאתה תקרא.

יצאתי החוצה וצלצלתי שוב בפעמון. הוא נכנס ואף אחד מאתנו לא
אמר שום דבר על הזמן הארוך שעבר. הוא כעס, וכל הפגישה הסתכל
בשעון. לא אמרתי שום דבר על זה שאיחרתי. לא איחרתי. למה לא
אמרתי. למה לומר. לומר מה.

הוא הבטיח להפוך אותי לבן אדם חזק. זה ייקח שנים, כמובן, אבל
אפשר לעשות אז זה. הוא כבר עשה את זה. גם טלי וג'רי יודעים איך
שהוא יכול לתת כבר אחרי שנתיים טיפה של ערך עצמי לבן אדם. מוזר
איך אפשר להפוך בן אדם לחזק ומאולף וידידותי לסביבה, אבל אף
אחד עוד לא המציא את השיטה לגרום לאנשים להרגיש.

לא הייתי מקבל אותך לטיפול אם לא הייתי מאמין שאני יכול לעזור
לך,
הוא אמר לי. אבל זה ייקח שנים. לפחות חמש-עשרה שנים.

כשקמתי בבוקר, בדקתי ביומן מתי הפגישה עם דוקטור קינדלר.
פתאום, לא הייתי בטוחה.
ד"ר קינדלר, ד"ר קינדלר, אולי אתה תבוא אלי?
פתאום ד"ר קינדלר התקשר. נשמע עייף כמו אבא.
קבענו בשמונה לא בעשר.
שכחתי.
זה קורה לך הרבה הבלבול הזה?
כל הזמן.

פתאום בצפירה הרגשתי את זה. משהו לא בסדר. אבל לא מה שרציתי.
לא מה שביקשתי. הדברים, הבעיות, השיגעון שחיפשתי או אספתי, לא
הם. משהו מעבר לזה, משהו מעבר ליכולתי לתקן. שחור וגדול בתוכי.


איך את מרגישה עכשיו? הוא נעץ בי מבט ושאל כשקולות הצפירה
מהדהדים ברקע.
אתה שומע את זה?

אני מרגישה בדיוק ככה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עדיף פרוזק אחד
ממאה מנחמי
אבלים


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/12/00 12:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הדר בן יהודה

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה