איך ישבתי שם לבד. כולם היו נרגשים ושמחים, כולם היו מאושרים.
ואני ישבתי שם, לבד, מרגישה שהגוף שלי נקרע בכאב. מרגישה שהלב
שלי נשבר לרסיסים קטנים.
ולא היה להם אכפת. אף אחד לא העיף אפילו מבט אחד קטן לכיווני,
כאילו שאני אוויר, כאילו שאני לא קיימת בכלל בעולם הזה.
מרגע לרגע הם התאחדו להם בקבוצות ואני נשארתי לבד.
והדמעות הגיעו, הם קרעו לי את הנשמה ואת הלב הם קרעו את גופי
לגזרים קטנים, מוציאות את כל הכאב החוצה.
ולא יכולתי לסבול את זה.
ושנאתי אותם. שנאתי אותם כל כך, שנאתי אותם כמו שבחיים לא
שנאתי אף אחד. רציתי שיסבלו. את מה שהרגשתי אף אחד לא יבין,
אני לא רוצה שמישהו יחוש את זה. מה זה לשבת ולכאוב.
והראש שלי הסתובב, והרגשתי שאני נופלת לתוך תהום עמוקה של
חושך, היסטרית, לא מסוגלת לתפוס את גודל הכאב, לא מסוגלת לתפוס
שזה באמת קורה לי. והמשכתי לבכות.
ומכל עבר סכינים, שננעצים עמוק יותר ויותר בבשרי, יותר ויותר
עמוק וחד עד שאי אפשר כבר יותר. אנשים צבועים וחסרי רגשות,
אנשים ששקועים בעצמם ומתנשאים מעליי, חושבים שהם יותר טובים.
וכמה שניסיתי, כמה שניסיתי לא עזר. כאילו שאני נגועה במשהו,
כאילו שאסור להתקרב אליי כי אני מדבקת, מזוהמת, נגועה.
הייתי חסרת ערך, כמעט ולא נראית, אויר לאנשים האלה, שחשבו שהם
הכי טובים בעולם, חשבו שהם נאורים ונפלאים שבעצם בפנים היו
רקובים, הם גרמו לי להרגיש שאני לא שווה, שאני לא מיוחדת, שאין
בי שום דבר ששווה קרבה אלי, שאני מכוערת ושאני סתם. סתם עוד
אחת שפשוט לא צריך פה.
הייתי יושבת ובוכה, קמה בבוקר בהרגשה נוראית ובוכה. רוצה
למות.
ואף אחד לא ידע מה עובר עליי, אף אחד לא טרח אפילו להתעניין גם
אם ראו, ואני, בסך הכול ילדה, ילדה שרצתה רק אהבה.
רק בשלב מאוחר יותר בחיי הבנתי, הבנתי שהם אלו שלא בסדר. שכל
המאמצים שלי היו לחינם. שכל האהבה שנתתי לא נענתה.
ושישבתי שם , רגע שלא אשכח לעולם, לבד לגמרי בעולם הזה, במקום
מרוחק מהבית. שבכיתי, שאף אחד מסביבי לא שם לב, שאף אחד לא רצה
אותי, אף אחד באותו רגע לא רצה בקרבתי. והרגשתי הכי נורא
בעולם. והם, היו שקועים בעולם ההזיות שבנו לעצמם.
והייתי לבד.