שולמית היקרה שלום,

לפני הכל, רציתי להבהיר שהמכתב אותו את עומדת לקרוא איננו מכתב
התאבדות (למרות שישתמע אולי מתוכן הדברים, שזהו הפתרון היחידי
לבעיות אותן הוא מתאר). מכתב זה הינו מכתב "התאבלות" יותר מאשר
"התאבדות". הוא בא לתאר את האבל, ההבל והעוול בו אני חשה כי
שרויים אנו היום. באומרי, אנו, מתייחסת אני למיעוט השקט של
מדינת ישראל. המיעוט שלצערו חונך על ברכיו של דור חלוץ, מוסרי
ואידיאליסט, ושבמותו, קבר עמו את כל ערכי המוסר, היושר וחדוות
העשייה.
כיום, משפחתי הקרובה, ידידיי וחברותיי נמצאים בתחושה קשה של
אובדן, של ייאוש וחמור מכל -  של תסכול: תחושה קשה של  אובדן
הומניות בסיסית, ייאוש מכישלונות החברה ותסכול  מ"הצלחות"
החברה (שהרי קיבלנו גם "שלום" וגם "ביטחון", גם נלחמנו באבטלה
וגם הצלחנו בחינוך, וזה נשמע לצערי כמו הפרסומת הרעננה: "גם
משחת שיניים וגם מי-פה"- והכל במחיר אחד, כבד מנשוא).
אני פונה אלייך מתוך כל התחושות האלו, ומתוך הכרה ברורה  כי
אין בכוחי לשנות את פני הדברים.
מצב הדברים כפי שהוא היום לא מותיר לי ברירה אלא לברוח הרחק
מכאן. בעוד נאבקת אני לקיים עצמי תחת נסיקתו האכזרית של הדולר,
אני מוצאת עצמי יושבת מול הטלוויזיה בעיניים דומעות. בל תטעי,
אין אלו דמעות של אושר מתוכניות בידור של ראשונים ואחרונים.
אלו הן דמעות צער על צפייה בהרג המונים, בחיסול חשבונות,
ברציחת נשים, בתאונות קטלניות ובהשמת מקלות בגלגלי הנכים.
לא עזר הניתוק הכפוי אותו הפכתי לדרך חיים ב- 8  השנים
האחרונות. אינני קוראת עיתונים (רק בסופי שבוע אני מתאמצת מעט
בפתירת תשבצי הגיון - שנראה כי הוא חסר אצל רב האנשים החיים
כאן). אינני מחוברת לכבלי השקר של תבל, מת"ב או "יס ממה".
אינני מקשיבה לרדיו ( רכשתי מספיק תקליטורים במשך השנים). ויחד
עם זאת, מספיקה הצצה חטופה בערוץ 2, בכדי להבין למה הפך העם
הזה.

אינני בטוחה כי יודעת אני מה מטרת המכתב. ייתכן כי הוא בא
לענות לצורך אמיתי של אדם שיבין. ואת, כמנהיגה היחידה ששמרה
תמיד על הגחלת, אולי עונה לי על הצורך התמוה הזה. ואכן, תמיד
תהיתי, האם אפשר לחיות בשלום עם עצמך, ביודעך שישנם עוד אנשים
מסביבך שרק מחרחרים מלחמות. מדוע מרגישה אני כבולה וכלואה בלי
היכולת להקים צעקה? נולדתי אדם חופשי, חונכתי לכבד את האנשים
באשר הם, אך נותרתי כלואה בתחושת חוסר הכבוד הניבט מעיני הרב
המכריע. את מלחמות הטיפש עשרה של "להסביר מדוע שזופה אני לאחר
יום כיפור הקדוש", נאלצתי לפטור במשפט אבי "שהשיזוף מקורו
בנורות הניאון בבית הכנסת". את הפשטות של חיי המושב ניסיתי
לשבור במעבר לעיר הגדולה ולהסתנוור מאורותיה הכוזבים. את זהותי
כאדם לפני כל שאר הזהויות הכפויות, נאלצתי להסתיר מפני ההמון
הזועם. היו ימים בהם חשבתי כי משהו איננו בסדר אצלי, כלומר: לא
ייתכן כי כל תרחיש שקורה מסביבי הינו הפוך לחלוטין ממה שאני
מגדירה כנכון.

ולא שלא חזיתי זאת. אך כאדם ששורד במדינה הזו, אתה מסגל לעצמך
התנהגות "מתנחמת". מר רבין נרצח? לא נורא - השלום עוד יגיע.
התקציב לא אושר עדיין? לא נורא, נתפשר עם הסיעות הדתיות. גבו
ממני 30 ש"ח על ג'בטה עם אבוקדו? זה בסדר, יכלו לקחת ממני גם
40 ש"ח. וכהנה וכהנה וכהנה.

לפני מספר שבועות, צעדתי עם חברתי ברחוב קינג ג'ורג'  בצהריי
יום שישי  בתל-אביב.
מימיננו עברה ניידת חב"ד-שאנטי בקול אלקטרוני הזועק לשמיים.
כעבור מספר דקות חלפה עגלה עם סוסה, אך לא ליפא העגלון הוביל
אותה, כי עם "ליפית" העגלונית בבגדי דראג קווין וקולות צווחת
"דנה בינלאומית". מולנו עברו שני פנקיסטים, שהחורים הרבים
בגופם לא נראו כי נגרמו  מכדורי רובים, בניסיונם האמיץ להגן
עלינו בצבא ההגנה לישראל. בהמשך הרחוב, ראינו כ 5 ילדים שרוכים
בתור אחד ארוך אחריי אימם הברווזה המוליכה אותם בין ענני טומאת
העיר אל בית הכנסת. בדוכן הסמוך, ניסינו לרכוש  בורקס, אך לא
היו לנו "שש שקל". בארנק היו רק שישה שקלים חדשים. בחור המוסתר
במשקפי שמש שחורים צפצף לעברנו, על מנת שלא נפריע לו בתהלוכת
הג'יפ המלכותי שלו,  שגלגליו לא התחפרו מימיו בבוץ הגליל, אלא
בוודאי רק חיפשו חניה בעיר.

מבט ההשתהות בעינינו התחלף במהירות למבט הייאוש והצער אותו
סיגלנו לעצמנו במרוצת השנים האחרונות. זהו העם שלנו? כיצד
יכולים אנו להשתמש במילת שייכות לצבר תת-אנושי שכזה. אינני
מתנשאת, חס וחלילה, אך אני, בניגוד לשאר העמים כאן, לא מחפשת
איזו שהיא זיקה למנהגים, מסורת, תרבות לבוש מסוימת, או תרבות
ג'יפים. אני בסך הכל רוצה לדעת שישנם אנשים שסבורים כמוני, וכי
מלח הארץ לא נמס עדיין במים המעופשים הממלאים את הרחובות.

תוכלי לומר כי הבעיה נעוצה אך ורק בי. תוכלי להגיד לי כי אין
כל רע בקצת בודהיזם יהודי. תוכלי לנסות ולהאיר את עיניי באנשים
בעלי תארים אקדמיים (הנרכשים בסכום כסף סביר, וללא כל צורך
"מיותר" ללמוד בפועל). תוכלי בודאי למסור לי שמות של יוצרים
כאלה ואחרים (שרובם נמצאים בחו"ל או שהסמים פתרו את בעיית חוסר
ההשראה או התסכול האינסופי). לבטח תאמרי לי, "תשתלבי", לא
ייתכן כי לא תמצאי לך קבוצה שתואמת את עמדותייך. על כך אוכל
לענות רק כי ניסיתי, באמת ובתמים. יודעת אני (מניסיוני הדל
כמחנכת) כי במקרה של "זה לא אני זה הוא", יוצרת אני תגובת
סלידה (ואולי אף צחוק) מצד המורה. אבל, המורה - באמת שזו לא
אני! יותר מכך, אני הפעם בטוחה שזה הוא. שזה הם.

עומדת אני כיום על פרשת דרכים. מפחדת שמא אסתובב לאחור ואראה
את ההריסות, אהפוך לנציב מלח ואקפא על מקומי. יודעת אני כי את
שנותיי היפות אינני רוצה לבזבז במדינת ישראל, ומרגישה אני
תחושת צער עמוק ביודעי כי אין לי ברירה אלא לעזוב. לעזוב על
מנת לא לאבד את מעט הזיכרון המתוק שעוד נותר בראשי. זיכרון
הימים בהם לשפה היה ערך תקשורתי אומנותי ולא אמצעי לשימוש בסחר
מרמה  ובשקר. זיכרונות בהם התמימות אפשרה לאנשים לא לנעול את
בתיהם ביוצאם לעבודה. התרפקות על תוכניות טלוויזיה של פלא בשפת
האם ולא בשפת הסב. ימים בהם הוריך דיברו פוליטיקה מתוך עניין
ולא מתוך כעס. אביבים בהם יצאנו לטייל בצפון השקט ללא  אביבי
גפן רועשים בכל גלי השדר. אותם ימים בהם טקסי הזיכרון היו
צנועים ואמיתיים ללא סקירה טלוויזיונית או נרות כיכר של נוער
מבולבל.

עוד לא אבדה תקוותינו? מרגישה אני כי מי שהחדיר את ההמנון
העגום הזה אל ליבות העם, לא תאר לעצמו את השימוש הציני שיעשו
בו מנהיגיו (התקווה בת שנות אלפיים - והנה אנו כבר ב- 2002,
כרגיל, חורגים מהתקציב). עד כמה ניתן להכות בברזל החם בידיעה
כי רך הינו? כל חוקי הפיסיקה והכימיה מלמדים כי סופו של מוט
הברזל להתקרר. ככל שתכה בו יותר, אמנם יהיה שטוח יותר אך חודו
ילך ויתארך. בסופו של דבר, לא פסי רכבת תיצור כי אם חנית
אכזרית שחודה מופנה כלפי יוצריה.

אומרים עליי כי אינני מציאותית. יש המשייכים אותי לעולם
הנאיביות הישן. ייתכן כי הרב צודק (את יכולה לבחור בין אם לנקד
את "הרב" בחולם חסר או בקמץ, זה היינו הך). אני לתומי סברתי כי
אני הרב. כמה נוראה היא ההרגשה בה אתה מגלה כי הנך במיעוט. לא
ניתן לתאר תחושת תסכול עמוקה מזו של אדם הבטוח בצדקת דרכו
ולפתע נוכח לגודל התרמית בה הוא חי.

שולמית, אינני מחפשת פתרון. יודעת אני כי אמצאנו בנבכי נפשי.
מודעת אני היטב לכך שאלחם על מנת לגדל את משפחתי העתידית ע"פ
ערכי הדת והמוסר שלי. אף כי בטוחה אני שילדיי, כמוני, ישלמו
מחיר יקר מאוד. אינני מחפשת תקווה כחולה סופני, כיוון שהיא גם
כך  נטועה בי מאז יום הולדתי (שלמרבה האירוניה מתרחש ב 14
למאי). מחפשת אני מעט נחמה, אם כי אינני בטוחה שתוכלי להעניק
אותה. מבקשת אני לדעת שבכל זאת  אני אהיה מסוגלת למצות את חיי
בצורה חופשית ולא במלחמות אינספור כנגד כל מגוון האויבים.

כן, בתוך עמי אני יושבת, אך אינני זכאית לחיות כאן בשלום עם אף
אחד. נדרשתי לכבד את היהדות והתורה, מבלי לזכות ב"אהבת לרעך
כמוך". נידונתי לשמור על פי בכל התבטאויות "פרו-ערביות", שהינן
בכלל "פרו-הומניות"  על-פי הילכתי. נשבעתי לא להעוות את פרצופי
בכל פעם ששומעת אני סילוף עברי צורם. נכלאתי לחיי הפשטות,
בצידו של כוח הכסף ותאוות הבצע הישראלית המיוחדת, תוך שילום
המחיר. נתבקשתי לרחם ולאפלות לטובה אנשים ששונאים אותי רק בשל
הרגשת קיפוח היסטורית (שמקורה בהפרדת צבעים - ולא צבעי דפוס
לכאורה). שתקתי ברעם למראות הזוועה של ערמות הזבל, הביב והרפש
המתנוססות בגאווה לאומית בדומה לאלו של מדינות העולם השלישי.

אינני יודעת אם את וויתרת. ואל לי לשפוט אותך אם כן. יודעת אני
כי נלחמת אולי קשה יותר מכולנו על מנת לזעוק את זעקת ההגיון
הבריא ואהבת האדם. הייתי מנסה בכוח לבקש שתשובי, שולמית. אך יש
בי תחושה עזה כי את, כמונו, הרפית את אגרופייך (שנועדו לעמוד
על טיבו של שולחן מעץ ולא על טבעו של פני אדם זה או אחר). יקדה
בי אש הזעם והתחנונים שאולי תסירי מעלינו את כבלי הייסורים
הללו. כל-כך חלמתי על היום בו שוב תאמרי את מה שאנו ממלמלים
בשקט יום-יום לעצמנו. באותה מידה שתפילותיהן של מחזיקי אשכיו
של אלוהים ברורות הן ונאמרות בקול רם ונישא, כך ציפיתי אני כי
יהיה מישהו שיוכל לבטא ואפילו אם תהיה זו אנחת כאב, את מה שאנו
- יוצאי אחוריו של אלוהים (לפי אותו היחס) רוצים כל-כך לומר.
שאיפתי הייתה רק  לדעת כי ישנה נחמה, בכל זאת. וכי אינני יכולה
להיות כל-כך טועה. וכי אולי יבוא יום בו המשפטים  "אשכנזיה
מסריחה, אוכלת חזיר" או "שמאלנית אוהבת ערבים" או " מושבניקית
פרימיטיבית" יעלו בי רק חיוך וגאווה.
שכן, לא אני היא שהגדרתי עצמי כך. אני בסך הכל בחורה פשוטה,
שרוצה לחיות בשקט, בכפר, עם מכונית ישנה ו- 4 ילדים שצוחקים
בעברית רהוטה ולא "מעבירים צחוקים" ומבקשים שאני "אוזיז את
החתולה (במלעיל) מליד הטלוויזיה  כי היא מסתירה להם את שרית
חדד, שמה'זה רזתה חבל על הזמן"...

באמת חבל לי על הזמן. מכל הדברים שתיארתי כאן, לא תיארתי לעצמי
שילדיי (העתידים לבוא יום אחד) יצטרכו לדבר עברית כשפה שנייה
ולא יזכו לראות את ים סוף בילדותם.
אבל אולי "יותר עדיף" כך. לא הייתי רוצה שיגיעו למצב בו אני
נמצאת. כל כמיהתי היא לגדלם ולחנכם במקום בו האדם עומד במקום
הראשון - לפני דתו, לפני זהותו הלאומית ולפני מוצאו. ייתכן כי
המקום הזה כלל לא קיים בעולמנו. מאוד ייתכן כי אני חולמת
בהקיץ, אך עליי לבחון את האפשרויות ולהציל את חיי לפני שאבן
הגולל סותמת את פי.

ובפתחון פה אחרון זה (מי יודע איזו צנזורה נוספת יפעילו עלינו
בימי חול), רק רציתי לאחל לך "חזקי ואמצי". אני אך גאה להיות
אחד ממעטי חדי הקרן (או חדות הקרן) האחרונים במדינת ישראל.
ואמרו אמן.

משלך,

נטשה אייזלר