ואז יום אחד היא קמה ועזבה.
לא חשבתי שהיא מסוגלת סתם ככה לעזוב. לא חשבתי שהיא בכלל
מסוגלת לקום, לעזוב, לא חשבתי שהיא מסוגלת להחליט על משהו.
3 שנים אנחנו ביחד ולא ראיתי אותה מחליטה בשום דבר קטן, אפילו
לא מה היא רוצה לארוחת בוקר. הייתי שואל אותה מה היא רוצה
לעשות והיא הייתה אומרת לא אכפת לי. הייתי שואל אותה על מה היא
רוצה לדבר והיא הייתה אומרת לא אכפת לי. הייתי שואל אותה אם
אכפת לה והיא הייתה אומרת לא אכפת לי.
לא הייתה מסוגלת להחליט בשום דבר זאתי. ועכשיו היא עזבה. עזבה.
מלמלה תרוץ עלוב, זרקה איזה לא אני זה אתה קטן והלכה. אפילו לא
אמרה לאן.
פעם היא אמרה לי שהיא אוהבת. פעם היא אמרה שהיא תמיד תאהב. היא
אמרה שאם יש משהו אחד בחיים שלה שהיא יכולה להחליט עליו במאה
אחוז זה שהיא אוהבת אותי לתמיד. לתמיד. ל-ת-מ-י-ד.
ואז יום אחד היא עזבה.
לא חשבתי שהיא תעזוב אותי. תמיד חשבתי שאם מערכת היחסים הזאת
תגמר, אני יהיה זה שיגמור אותה.
בוקר אחרי חשבתי הרבה. אולי בעצם היא לא אהבה?
לקח לה הרבה זמן להחליט שהיא אוהבת.
אולי לקח לה גם הרבה זמן להחליט לעזוב?
אולי לקח לה 3 שנים להחליט את זה?