סנטה אלנה, ספטמבר, 1996:

עיירה קטנה בגואטמלה

סנטה אלנה. רחובות עפר רחבים ומאובקים, בתים נמוכים. שמש כבירה
וחסרת רחמים צולה כל דבר שיוצר איתה קשר עין; אינדיאנים בכובעי
בוקרים יושבים מיוזעים על כסאות עץ, שותים פפסי או גאיו
ומעשנים רוביוס. אחת לכמה זמן עובר טנדר בודד, או אוטובוס עייף
ועמוס שמתנודד בעצלתיים בין הבורות בדרך העפר, עולה ויורד כמו
ספינת-קוביה מגושמת. מגדלים של חבילות מטען קשורות בחבלים על
גגו, והוא משאיר מאחוריו ענן אבק שעולה, ואז שוקע, מצפה את
האנשים בעוד שכבה, הופך לבוץ במגעו עם הזיעה. והם, כמו מאובנים
שלא זזים לעולם, בג'ינס דהוי ומגפיים, והתנועה היחידה שניתן
לזהות היא של עשן הסיגריות שעולה מפיותיהם ומתנדף באויר הלוהט.
כל תנועה שקולטת העין כאילו באה להדגיש את הקפאון המוחלט
שמסביב.
כלב רזה חוצה את הרחוב באיטיות, מחפש פינת צל או שאריות מזון.
אישה בשמלה צבעונית רקומה עוברת, ילד קטן תלוי על הגב, ארגז
פפסי על הראש, עיניים מצומצמות נוכח האור הבוהק. בשניה שהיא
נעלמת מאחורי הפינה המוח משוכנע שהיא היתה רק הזיה. מדי פעם
חולף משב רוח סדיסטי שמתעלל בנוף האדיש, אוסף מלוא החופן אבק
ומטיח אותו בפסלים האנושיים, מוסיף עוד שכבה, סותם את
הנחיריים, מגרה את העיניים.
סנטה אלנה, צהרים.