היה לה פרצוף של אלה יוונית. חלק . לבן. צעיר . חסר הבעה. כמו
לוח כזה, של העידן החדש, שכותבים בו בטושים ולא בגירים. לפעמים
מצויר על פרצופה משהו , לפעמים לא , אבל תמיד אפשר למחוק: במחק
, או ביד (למרות שזה קצת מלכלך), ולראות שוב את התום הלבן.. זו
יכולה להיות פתיחה חמודה לסיפור חשבתי, סיפור על מספר שכותב
סיפור -כלומר עלי. על דניאל משה. זה יכולה להיות .. אבל זו לא
.. כלומר זו כן פתיחה נחמדה לסיפור, אבל פשוט לא לסיפור הזה.
הסיפור הזה דווקא נפתח אחרת :
"היה לה פרצוף של אלה יוונית . חלק . לבן. צעיר. מושלם ." זו
היתה מסוג המחשבות האלו של יום גשום, כשאתה מסתובב ברחובות
רטובים עזובים במעיל גדול וחום ורטוב. מחשבה כזו שחולפת בראש
ומייד בורחת כניצולת שואה פוסטמודרניסטית, טבח מחשבתי שלא ייתן
למושג "מושלם" להתקיים לאורך זמן. רגעים מאוחר יותר רק
הזכרונות נשארו לו מאותה מחשבה שהלכה כצאן לטבח, חצ'קונים
בפנייה לפתע האירו באור יקרות את המציאות העגומה. בחלוף הזמן
ישאר לו רק זיכרונו של זיכרון של אותה המחשבה, בלילות אחרים,
רחוקים וקרים, הוא ינחם את נפשו הפגועה בחומו של הזיכרון של
אותה המחשבה, וידע: "ראיתי מישהי מושלמת, אני, מיוחד!". |