היום בכיתי פחות מאתמול ושלשום
ואם מחשבים בסך הכללי, בכיתי מעט מאוד.
אבל לא הרגשתי גרוע פחות,
פשוט העיניים התעצלו לבכות
והגוף שלי כבר לא יכל לשאת
את כובד המסע כשדמעות חופנות אותי
ואני מתקשה לשחות בן,

כל כך כואב שהכל מתערבב ומתבלבל,
ואני חופנת עצמי במיטה,
מתחבאת תחת כר ושמיכה וחושך וטלפון מנותק
מדמיינת כאילו איני, כאילו הצער שלי אינו
כאילו הכל נעלם ונטחן לאבק דק
בפוף של קוסם, ואיני ואינו,
ואיננו יחד,

בארץ החפצים הנעלמים של הקוסמים,
ושם רק אנחנו ומיני ארנבות,
ואנחנו יושבים ומשוחחים,
הוא מסיט תלתל סורר
שנפל על עיניי ואני מביטה בו,
דמעה  נגנבת לעיניי והוא מחבק אותי לתוך המעיל שלו,
ואני אהובה  ושמורה בו
ושנינו נמצאים בארץ איבוד,
אני לו והוא לי.

ארץ האיבוד מכילה את כל האהבה שלי וכאן יש לה מקום,
כל התשוקה והמבטים מתקבלים בברכה,
וכל המעשיות הלאה מאתנו
רק אהבה שנינו וחבורת ארנבים אבודים.

ואז מקישים בדלת הבית טוק טוק טוק !,
ואני נופלת מארץ האיבוד שלי,
מסירה שריוני שמיכה וכר,
פותחת את החלון,
פוסעת על רצפה קרה אל הדלת,
מתרגלת לאור ולכאב שהמציאות מביאה בה,
ניגשת לדלת מסובבת את המפתח,
מחייכת לשכנה המבקשת כוס סוכר,
ניגשת למזווה מוציאה את מיכל הסוכר,
מוזגת לכלי, משקרת חיוכים ונימוס.  
נועלת הדלת אחריה.

חוזרת לחדר, וארץ האיבוד אינה,
רק אני אתה והכאב שלנו,
והמעשיות שנתחבא בה עד שלא נמצא
את ארץ האיבוד בה מותר לנו להיות אנחנו.  

הו אהובי הבלתי אפשרי,
אהובי המסרב להגדיר עצמו במיני הגדרות,
המתרפק על ארצות האיבוד האבודות
מטייל בן כמו מלך העולם,

ורק אני עם הודאיות שלי
הורסת לך
פנטזיות איבוד