היא בלעה 42 גלולות ומתה באותה השניה שאהובה קפץ מבנין בצד
השני של העיר. ככה זה, בנות בולעות גלולות, בנים קופצים
מבניינים. אל תבינו אותי לא נכון - זה קורה גם הפוך לפעמים,
בעיקר בקטע של בנות שקופצות מבניינים. זה טוב לדעתי, מראה כמה
התקדמנו במאה שנה האחרונות. פעם אישה לא הייתה יכולה להצביע
ועכשיו היא יכולה לקפוץ מבנין אם בא לה ואף אחד לא יעשה מזה
עניין. אבל היא החליטה לבלוע 42 גלולות ואני לא מעביר כאן
ביקורת, אני לא מאלה שחושבים שאלה שקופצות מבניין הן
פמיניסטיות שמנסות להוכיח משהו, בכלל לא.
אצל בנים זה אחרת, אני לא שמעתי על אף אחד שבלע כדורים.
כשחושבים על זה זה מצחיק - למה לא לבלוע כדורים בעצם? זה הרבה
יותר קל וגם אף אחד לא צריך לגרד אותך אחר כך מהמדרכה. נראה לי
שזה מין קטע כזה, כמו חוק לא כתוב - "גבר אמיתי לא צריך כדורים
בשביל להרוג את עצמו". מוזר, לא רוצה שיזכרו אותך בתור זה שבלע
כדורים אז אתה הולך ותולה את עצמך, יורה לעצמך בראש או קופץ
מבנין. יצאת גבר. בטח זיינת הרבה לפני שהרגת את עצמך, לא כמו
ההומו ההוא עם הכדורים שלו...
אז כמו שאמרתי קודם, העיניים שלה נעצמו בדיוק בשניה שאהובה
נמרח על המדרכה. האמת? הם לא בדיוק אהבו, הם בכלל לא הכירו אבל
זה נשמע טוב בסיפור לא? זה לא ממש משנה, מה שמשנה זה מבחן
התוצאה והתוצאה הייתה ששניהם מתו באותה שניה בדיוק.
תראו אם זה ממש מעניין אתכם אז אני יכול לספר שהם בעצם הכירו,
רק שהם לא ידעו מזה, זאת אומרת שיצא להם להפגש פעם באיזו חנות
דיסקים ואחרי כמה שבועות הוא ראה אותה במקרה מהחלון של
האוטובוס ונזכר שהם נפגשו כבר פעם אבל אחרי כמה דקות הוא שכח
מזה. אפשר להגיד ששניהם היו ניצבים אחד בסרט של השני.
זה די חבל, הם היו יכולים להיות זוג מקסים. הם אפילו התעניינו
באותם דברים ואהבו אותו סוג של מוסיקה. בכלל אם הם היו זוג אז
הם גם יכלו להתאבד ביחד ואז זה היה נורא רומנטי. ככה זה סתם
עצוב או יותר נכון להגיד שככה זה סתם.
עכשיו, בדרך כלל השאלה הראשונה שאנשים שואלים כששומעים על
מישהו שהתאבד היא "למה?", זה לא שממש אכפת להם. לנו. לי. כולנו
פשוט מציצנים, מי שלא הוא "אדיש", "אפתי" או סתם "לא מסוגל
להפגין רגשות". אז בואו נוריד שניה את המסכות, נשפיל טיפה את
המבט, לחלוחית בדיוק במידה המתאימה צריכה להתנוצץ עכשיו
בעיניים, יפחות חנוקות ישמעו פה ושם בקהל, המהדרין יכולים
אפילו לקרב יד לפה. אחרי שעמדנו פה מספיק זמן בואו נפרד
בקבוצות קטנות ונשאל זה את זה בקולות חרישיים "למה?". "למה?".
המין האנושי לא היה שורד אם לא היה לו מנגנון מובנה להתמודד עם
כל הכאב שהוא גורם לעצמו, "כמה אנשים נהרגו בפיגוע? רגע, לא
הספקתי לרשום...". טוב בסדר, האיש הכחול כבר אמר את זה פעם -
זה כבר שייך לסיפור אחר.
אז למה באמת? העניין הוא כזה, היא התאבדה בגלל גלידה, הוא
התאבד בגלל אגד. כן, כן, גבירותי ורבותי ששילמו במיטב כספם
בשביל קצת בידור. אה - אתם מאלה שבכו ב'טיטניק'? טוב אז אני
אסביר.
בן אדם קם בבוקר ורע לו, הוא רוצה שזה יעבור אבל הוא חוזר
הביתה בערב ועדיין רע לו, למחרת הוא קם שוב עם אותה הרגשה
וחוזר חלילה. לפעמים הוא יודע למה רע לו. בפעמים אחרות הוא
אפילו מצליח לצאת מזה, אבל לא הפעם. הפעם הוא מגיע למסקנה
שהדרך הכי טובה להפסיק את הכאב הזה היא פשוט לא לקום בבוקר.
נכון, זה תהליך - אני לא יודע למה היה להם רע, הם לא דיברו
איתי, אבל אני יודע בדיוק מה גרם להם להחליט.
היא פותחת את המקרר ומוציאה גלידה, שוקולד עם פיצפוצים, היא
מעדיפה שוקולד רגיל אבל כבר קשה למצוא. הוא עולה על קו 37
ומתישב ממש ליד הדלת האחורית כמו תמיד, מאחורה ליד החלון. היא
פותחת את המכסה, נשאר רק חצי. לוקחת כף, רק כף, היא לא צריכה
יותר. הוא מביט החוצה דרך החלון, מאיזו מרפסת מנצנץ משהו מתכתי
בחושך ואז נעלם, בטח מישהו מתיישב לאכול ארוחת ערב. האוטובוס
ממשיך לנסוע ועוצר ברמזור. איך נשאר רק חצי? היא לא מבינה אבל
זה לא ממש משנה, יש לה הרי עוד חצי קופסה לגמור לבד. לבד.
הרמזור מתחלף לירוק והאוטובוס עובר את הצומת ונכנס לתחנה. אף
אחד לא עולה, גם היום לא יפגש מבטם לגמרי במקרה והיא תחייך
חיוך נבוך ותתישב לידו, בתחנה הבאה הוא ירד לבד. לבד. היא
יוצאת מהמטבח ונכנסת למקלחת. הוא יוצא מהאוטובוס ונכנס למעלית.
היא מוצאת את הכדורים וחוזרת למטבח. הוא לוחץ על הכפתור, שמונה
במקום שלוש.


הסטתי ביד רכה את שערה מעל פניה, הכנסתי מטבע לפיו.
את שלי עשיתי, סידרתי להם מקומות צמודים בסירה על נהר השיכחה,
אפילו ביקשתי מהקברניט שלא ימהר. אבל עכשיו אני אתיישב לראות
תכנית בערוץ שמונה, משהו על חיה בשם למינג. הדפוקים האלה עושים
מסעות של מאות קילומטרים רק בשביל לזרוק את עצמם בסוף מאיזה
צוק, בטח גם הם לא רוצים לצאת הומואים...

מה זה?
אני באמת מצטער, אין החזרים.