שוב ושוב אני מוצאת עצמי משקיעה כמויות
כאלו לא נתפסות בלהיות נעימה ונכונה,
עד כדי כך שקורים מצבים בהם אני מאבדת זהותי,
ונהפכת לעיסה מתוקה וחסרת צורה ייחודית.
אני טיטי תמיד הייתי טיטי תמיד אהיה,
אבל אם רק יבקש יקירי אהיה שושנה למענו
אהיה אריה ואהיה ציפורה או מסעודה משדרות
או קצב שכונתי או מה שרק יבקש,
אעשה מטמורפוזה לכל צורה שרק יבקש.
כל עוד יישאר לצידי, ואוכל לקרוא לו
והוא עדיין יהיה בקרבת הנפש שלי
כדי לשמוע אותי ולבוא.
אבל כנראה שזו לא הדרך,
להיות כל כך חסרת חוט שדרה ובלבד שלא ילך.
אני מניחה שעברתי פרופורציות ושקצת הגזמתי
עם עניין האהבה שלי, קצת הייתי פנויה אליו מדי,
והוא הבין שהגזמתי, ושההענקה שלי אינה רק הענקה בלבד,
פשוט רציתי איזו תעודת ביטוח
איזה חוזה איזה בטחון
שהוא יישאר.
אבל אי אפשר לקנות חברים, כך אני נוכחת להבין.
זה לא כסף, או לא הפזרנות שלי
שתגרום לו לאהוב אותי.
זו אני צרופה נקייה
וחפה מקשקושים סביב.
ג'ינס פשוט וגופיה בלי איפור, שיער מורם בגומייה פשוטה,
נעלי ספורט חצי מרוטות. וזוג עיניים שלא מותירות
שום מקום לספק, זו אני.
כך אני נקייה ומרגישה, דומעת מקשקושים, אוהבת ושותקת. זו אני.
בסיכום הכללי במחשבון תוצרת הרצליה, אני לא מהמשפחה הנכונה,
אין לי את הנימוסים המתאימים, אני די בורה בצביעות הכרחית,
ואין לי המון ניסיון בנפנופי אנשים. צריך ללמד אותי
את הצביעות מההתחלה, צריך להסביר לי איך מתאימים צבעים,
איך צוחקים נכון, איך מקהים את האכפתיות הציבורית שלי,
איך גורמים לצבע האהבה שלי לדהות,
להפוך אותו לורוד בהיר וחיוור ופולני כמו שצריך,
האדום העז שלי לא יראה טוב בחישובים הסופיים.
התלתלים שלי צריכים להיות מסודרים בתבונה
ולא בפראות, צריך לרסן את תלתולם המשתגע,
את שובביותם יש לרסן בפרמננט מקצועי,
לצבוע ולהעמיד עליו משקולות,
ובלבד שלא יקפיץ חיונותו בבקבוקי פראות.
את הפנים שלי צריך לסדר בניתוח פלסטי,
ולעשות אותי בגוון עור נכון,
חלק יותר חף מסימני נימוש.
ואז אצא אני החדשה
אהיה פאר היצירה של טובי המומחים,
אראה נכונה ותרבותית, שיערי יהיה מאופק ונכון,
פניי יהיו בנויות בתבונה וכל זה ולא אהיה אני. אהיה אחרת.
המסכה הזו תתחיל מתישהו להרגיש לי צפופה.
וכל הקשקושים האלו שהעמדתי עצמי
לרשות טובי מומחים של ארץ הרצליה,
ונתתי להם לעשות בי כרצונם,
תתחיל לגרד לי בעור
הטיטי האמיתית,
תלתלי הפרא שלי יקפצו אחרי מקלחת,
ולא יאמרו שירת ריסון כבושה. אחזור להיות אני,
אותיר אותו מאחור ואהיה שוב אני,
פראית ופשוטה מתמיד,
מחייכת וישנה.
ויש לי הרגשה שאם הוא באמת יאהב אותי,
הוא יאהב אותי כך.
מופרעת פשוטה ואני |