כואב....כל הגוף שלי כואב...יורד לי דם...אני לא יודעת
מאיפה,אבל אני יודעת שיורד לי.
הראש שלי כואב ושורף לי בעיניים.
אני חושבת שאני הולכת למות...אלוהים....
שקט..דממה.
אני רוצה לקום ולברוח, אבל אני לא יכולה...כואב לי מדי. אולי
שברתי עצם, אולי שתיים. מה אני עושה?


את רפי פגשתי לפני שנתיים, בצבא.הוא היה קצין במחלקה שלי.
איך שראיתי אותו בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שאני מתחתנת איתו
ויהי מה.
הוא היה מדהים. עיניים ירוקות וחודרות כאלה, שיער שחור,גבוה
וחטוב.
אבל רפי לא ממש שם עליי בפעם הראשונה.
הוא היה קר אליי,ולא דיבר איתי ממש חוץ מענייני עבודה.
בהתחלה ממש התבאסתי מזה, כי נורא רציתי אותו, אבל עם הזמן
למדתי להשלים שלא משיגים את כל מה שרוצים.
ואז זה קרה. בטיול השנתי של כל המחלקה לאילת. כולם הלכו לאיזה
מועדון טיפשי,ואני החלטתי להישאר בחדר עם הבקבוק וודקה שלי.
טיילתי באכסנייה בתקווה למצוא חייל כוסי שיעביר לי את הזמן או
את הלילה.
ופתאום ראיתי את רפי.פעם ראשונה שהוא חייך אליי.
בהתחלה חשבתי שאני שיכורה מדי ושאני מדמיינת שהוא מסמן שאכנס
איתו לחדר.
אבל החלטתי ללכת בכל זאת.
רפי ישב שם הג'וינט שגילגל לו. הוא לא דיבר ,ורק סימן לי לשבת
לידו.
לקחתי כמה שאכטות,ועצמתי את העיניים. נשכבתי על המיטה, והרגשתי
איך היד של רפי מלטפת אותי. זה התחיל מהראש,עבר לכתפיים,
לבטן,לרגליים...ואז כבר רפי היה מעליי.
והיה לנו סקס מטורף. רפי חדר לתוכי באיטיות מוזרה שכזו, ואני
צעקתי וגנחתי ונהניתי מכל רגע.
וגמרנו ביחד.
אבל לפני זה ,לא דיברנו מילה...
אחרי זה כבר כל הטיול נראה לי מוזר, כי לא ידעתי מה לחשוב.
רפי התעלם ממני, כמו לפני זה...בבסיס.
ואז ביום שהשתחררתי רפי בא אליי ונתן לי פתק.
על הפתק היה רשום הטלפון שלו.
אחרי שבוע התקשרתי אליו. באתי אליו עוד באותו יום.גם יום אחרי
זה באתי אליו, ושבוע אחרי וככה במשך שנתיים.


בהתחלה רפי היה כל כך טוב אליי. היינו מטיילים המון בים,
מורידים ראשים ומזדיינים על החוף.
"אני כל כך אוהב אותך" היה אומר לי. "גם אני אוהבת אותך רפי"
הייתי אומרת לו ומחייכת.
"אני יותר" היה אומר וחייך. "לא,אני יותר" הייתי אומרת וככה
שעות היינו מתווכחים מי אוהב את מי יותר.
רפי ניצח.

בהתחלה ניסיתי להתעלם מהבקשות המוזרות שלו, שלא יהיו לי
ידידים.
"רפי, אתה מגזים. מה זה משנה אם יש לי ידידים או לא? הרי אתה
יודע שאתה האחד בשבילי שאני אוהבת, ולעזאזל, הם כולה ידידים
ואני לא בוגדת בך איתם".
"לא ממש מעניין אותי מה את חושבת. אני פשוט לא מסוגל שתהיי
בחברת מישהו אחר כשאני לא שם",אמר.
"ואם רק אדבר איתם בטלפון"?
"עדיף שלא...אי אפשר לדעת"...
"אבל רפי...." כמעט התחננתי.
"כוס אמא שלך!!!" צרח."הכל אני עושה בשבילך ואת דבר כזה פעוט
לא יכולה לעשות בשבילי?"
ואז הגיעו המחשבות שאולי אני באמת לא בסדר, כי רפי עושה בשבילי
הכל וקונה לי הכל ותמיד איתי. אז לא יהיו לי ידידים, ביג
דיל...
ואז הבקשות כבר נהייו ממש מוגזמות כמו: "אל תלבשי חשוף",ו"אל
תצאי מהבית בשעות האלה והאלה" וכל מיני דברים משוגעים יותר
שאני מקבלת צמרמורת כשאני נזכרת בהם.
ואז יום אחד רפי ראה אותי צוחקת עם מישהו.אני לא ראיתי אותו,
אבל מסתבר שהוא עקב אחריי.
כשנכנסתי הביתה, הוא לא אמר כלום. אני רק חטפתי כאפה לפנים.
אחרי זה הגיעה הבעיטה,ואז הצרחה:"אמרתי לך משהו לא??אני לא
רוצה לראות אותך מדברת עם אף אחד, מבינה?"

ואני לתומי חשבתי שזה חד פעמי, המכות האלה, כי רפי התנצל כל כך
הרבה פעמים וביקש כל כך יפה סליחה. אז סלחתי. אנשים גם טועים
לא? אני הרי זו שאשמה. איך אני מעיזה להפר את מה שהבטחתי
לרפי?
אבל המכות לא נגמרו, והיום היה השיא. דיברתי לא יפה לרפי
ואמרתי לו שנמאס לי ושאני רוצה לעזוב אותו. אז הוא דפק לי את
הראש בקיר, בעט בי,ירק עליי ,קילל אותי, העיף עליי מחבת...מה
לא...

כואב....כל הגוף שלי כואב...יורד לי דם...אני לא יודעת
מאיפה,אבל אני יודעת שיורד לי.
הראש שלי כואב ושורף לי בעיניים.
אני חושבת שאני הולכת למות...אלוהים....
רפי לא פה.
הוא יצא מהבית.אני מרימה את עצמי בקושי כאשר כל תנועה הכי קטנה
שאני עושה ,מכאיבה לי.אני מסתכלת מבעד לחלון. לא, הוא לא לקח
את האוטו. זו ההזדמנות שלי. ההזדמנות שלי לעזוב את רפי.
כי אם לא אעזוב עכשיו זה יהיה עניין של זמן עד שהוא יהרוג
אותי. אני פשוט מרגישה את זה.
אני מחפשת את המפתחות בכל הבית. איפה הם לעזאזל? כל דקה נמשכת
כשעה ואני מפחדת שרפי יחזור.
הנה, הן פה, על השולחן במטבח.
אני פותחת את הדלת ויוצאת. יורדת מהר במדרגות, ועם כמה שכואב
לי אני משתדלת לרוץ.מהר יותר....תנסי מהר יותר....תרוצי
,תרוצי...

מכניסה את המפתחות,מתניעה ולוחצת על הגז כמו מטורפת...
נוסעת ...לא יודעת עדיין לאן. אבל מה שבטוח זה שאני נוסעת רחוק
מרפי.
אני מאושרת עכשיו...עשיתי את זה...עזבתי את רפי.
הוא איננו איתי עוד.