בזמן האחרון יוצא לי לתפוס את עצמי שניות אחדות לפני הצרחה.
אני במצב עד כדי כך רע?
אני פשוט לא יכולה לסבול יותר.
את הכל.
את החברים שלי שאני כבר לא בטוחה אם הם חברים או אויבים,
את הבעיות עם אמא שלי שמתעקשת לרגל אחרי,
את בית הספר שלי שמנחית עלי כמות לחץ גדולה בפרקי זמן קצרים,
את כל הסיפור הזה של "המצב הבטחוני",
את כל החיים שלי שמנוהלים בצורה מעצבנת למדי,
את הכל.
כרגע המפלט היחידי שלי הוא הכתיבה והיצירה.
התחושה הזאת שיש לי מקום לשפוך אליו את הכל... הצרות, הטענות,
המענות, וגם את הדברים הטובים.
לדעת שאני פורקת מעצמי, משתחררת - זה באמת עושה לי טוב ומקל
במקצת על הלב.
ליצור, זה הדבר הכי טוב שאני יכולה להציע למישהו שאין לו מקום
לפרוק אליו, מקום שיכיל את סערת הרגשות. אם בצורה פלסטית,
מילולית או שמיעתית.
ועכשיו טוב לי, אחרי שפרקתי גם את זה...