עוד יום עובר.
אף אחד לא התקשר, אף אחד לא דיבר איתי כמעט כל היום.
רק שלומית שהסיעה אותי למרפאה שאלה איך אני מרגישה, אמרתי שהכל
בסדר, אבל הכל לא בסדר,כבר הרבה שנים הכל לא בסדר.
אני תמיד מנסה להראות לשלומית ולנתן שהכל בסדר, כי אני לא רוצה
שהם יוטרדו בגללי, יש להם את כל החיים שלהם לפניהם, אני כבר
עבר זמני.
כשהם באים לבקר אותי אני מרגישה את החיוך הזה על פניהם, מין
חיוך כזה של "מתי אני כבר בורח מפה?". הם רק רוצים להראות שהם
מתעניינים ואז ללכת, כדי לנקות את מצפונם, וקשה לי שלא להבין
אותם, הרי גם אני עשיתי את זה להוריי. הנכד שלי, שלמה, כל הזמן
מדבר על דברים רגילים איתי, שואל הרבה שאלות רגילות כמו"מה
נשמע?" ו-"את מרגישה יותר טוב?". כאילו לנסות להראות לי שהוא
בחור כארז, אבל אני יודעת, אני יודעת שבראש שלו יש פנטזיות על
בחורות, סרטים חדשים,מוסיקה רועשת, ואינטרנט כל הזמן.
אני כל כך רוצה להגיד לו שהוא לא צריך להתבייש ממני, אבל משום
מה אני מרגישה כמוהו, גם אני מדברת על דברים רגילים כל הזמן,
שואלת שאלות כמו "מה עשית היום בעבודה? קיבלת כבר תאריך גיוס?"
משהו קרה כשהגעתי לגיל שבעים והתחלתי להיות תלויה באחרים
מבחינה פיזית, אני והם כבר לא אותם בני אדם. מאוד קל לי להגיד
שרק הם השתנו ונהיו אנוכיים, אבל אני נהייתי אותו הדבר, אני לא
רוצה להקשיב למה שיש להם להגיד,אני רוצה שהם יהיו לידי, כל
הזמן. כל כך משעמם להסתכל בטלויזיה ו"לנמנם" במשך כל היום.
אני מרגישה שמשהו קורה שם בחוץ ואני לא יכולה להשתתף בו בגלל
שהגעתי לגיל האסור.
הבעיה בגיל האסור היא שעד גיל 18 כולם מפנקים אותך, ומגיל 70
ומעלה כולם מתחילים להתרחק, הם לקחו ממני מה שהם היו צריכים
ועכשיו הם הלכו.
אחרי שבעלי, אברהם, נפטר, הייתי בטוחה שאני מיד אחריו, אבל
כשכולם היו בשבעה מסביבי, כל הבנות והבנים והנכדים ואפילו כמה
נינים בודדים, הרגשתי כל כך שמחה, עד כדי כך שהרגשתי בושה, על
כך שכמעט שכחתי מבעלי היקר.
החיים עברו כל כך מהר, ועכשיו הם עוברים כל כך לאט, דווקא כשהם
צריכים כבר להסתיים.
הו...רגע... טלפוון!!!!!
"הלו?"
"כן, ברור, ברור שיש לי פה תפוזים, כן בוא תקטוף, רק תכנס אליי
שאני אתן לך שקית בשביל לשים אותם שם"
"אהה אתה כבר תביא שקית מהבית? טוב בסדר, מה שלום אמא?"
"טוב, להתראות, שלום שלום"
זה היה שלמה, הוא רוצה לקטוף תפוזים, ועוד פעם הוא עובד קשה
וממהר מאוד.
אני חושבת שאחרי שואה אחת בחיים, אני יכולה כבר ללכת
לישון....
---------------------------------------------------------------------------
עוד יום עובר.
היום סבתא שלי רצתה שאני אסיע אותה לעפולה, דיברנו קצת באוטו,
אתם יודעים השיחות הרגילות, "מה שלומך? מתי אתה כבר מתגייס?"
"איך את מרגישה? שמעת שהיה פיגוע אתמול?"
וכל פעם שלא היה מה להגיד, ניסיתי להגביר טיפה את הטייפ, כדי
לא לגרום למבוכה, אבל אני חושב שהיא לא שומעת כל כך טוב בכל
מקרה. רואים עליה שיש לה עצב מסוים בעיניים, כאילו שהיא רוצה
ללכת למסיבת טראנס ולפרוק את כל החיים שלה על הרחבה, ומשום מה,
היא ממשיכה לחיות בשבילנו, בשביל אמא ואבא, בשביל הדוד והדודה,
וגם בשבילי ובשביל אחותי.
כל הזמן מחייכת, כל הזמן מנסה לא להיות תלויה בנו, אפילו שזה
קשה, אפילו שהיא צריכה ליפול מהמדרגות, או להחליק בבית,
ואנחנו, כועסים על הזמן המיותר שהיא מבזבזת לנו, כל רגע
חשוב,אפילו שאנחנו לא עושים כלום ברגע הזה.
והיא? בולעת הכל, אפילו שהיא רוצה לכעוס היא לא כועסת. אני
בטוח שפעם זה היה אחרת, כשהיא היתה מסוגלת לנהוג, כשהיא היתה
מסוגלת לעשות חיים. ואני ממשיך לעשות חיים על חשבון חוסר החיים
שלה, אבל הרי בסך הכל זה מגיע לי אחרי 18 שנה שהייתי בגיל
האסור....