היום היה לי טסט.
לאחר מספר בלתי-מבוטל של שעורי נהיגה, וצ'קים שאבא היה חותם
עליהם במבט רציני, הגיע תורי לנסות ולקבל את אותו דף קטן
שיאפשר לי חיים אחרים וללא ספק מאושרים יותר.
חיים הטסטר היה מאוד נחמד. "קחי לך את הזמן שלך". לקחתי.
אחרי שש דקות של בהייה מאומצת בלוח השעונים, התחלתי ליסוע.
כל הזמן חשבתי עליו. על הפעם האחרונה שהיתה לנו לא מזמן.
"פה ימינה. פה שמאלה. חנייה במקביל בבקשה." פניתי. החניתי. לא
חשבתי על מה שאני עושה. גם המוח שלי הפך לאוטומטי.
בן-זונה שכמוך. מה עשית לי? אני אוהבת אותך כל-כך. כל-כך.
ואתה יודע מה הורג אותי? שלא משנה מה תעשה, כמה תפגע בי, או עד
כמה תשתנה, אני ארגיש אותו דבר.
לא משנה מה יקרה, אני עדיין אחשוב עליך ברגעים הכי חשובים, כמו
באמצע טסט, או בבגרות במתמטיקה. או כשאהיה עם מישהו אחר.
"הכנסי לרחוב מימין". לרחוב מימין אמרת? אין שום בעיה. אני הרי
אעשה את כל מה שתגיד לי, חיים. אתה פה בעמדת כח. אתה שולט
בעניינים. ואתה בוחן כל תנועה קטנה שאני עושה. מזכיר לי
מישהו...
אתה מבין חיים, לי יש טסטר אחר חוץ ממך. אחד כזה שבוחן את הלב
שלי.
גם הוא, כמוך, אומר לי מה לעשות, לאן לפנות, מתי עוצרים ומתי
ממשיכים.
הכל הוא קובע. ואני עושה, כי אני רוצה להיות בטסט הזה. והוא
גורם לי להמון תאונות. הוא יוצר התנגשויות. איזה טסטר דפוק.
אה, חיים?

בלי לשים לב, הזמן עבר. נשארו עוד שלוש דקות, ואם זכור לי
נכון, אין טעויות בדרך. דקה לפני סוף המבחן אני מנסה להשתלב
בנתיב הימני בלי להסתכל במראה. בדיוק עובר שם רכב, וחיים דופק
לי ברקס.
נכשלתי.