ושוב אנו קוברים את מתנו.
ושוב אנחנו עומדים מעל הקבר הטרי, עדיין פתוח ומסתכלים
איך יורד לו הארון למטה.
ושוב עוד מלאכים מצטרפים אל מניין גן העדן.
ואני מסתכל מהצד ושואל למה???
ושוב ויכוחי סרק ופופוליטיקה זולה.
האם להלחם בהם האם לדבר או האם לשבת בחיבוק ידיים ולספור
את המתים שכבר לא יחזרו לנו עוד.
המתים רוקדים המתים אינם בוכים.
את הבכי הם השאירו לנו, הצער והכאב נשאר איתנו.
ועוד הספד ועוד לוויה ועוד אנשים כואבים ודואבים, ואני מסתכל
מהצד.
ושוב עוד ילדים בני טיפש-עשרה שעדיין נשארו תמימים,
כן הם לנצח ישארו כך.
ואם ניכבוש ואם נרמוס מה יהיה ביום שאחרי...
שומע ת'מנגינה מהרדיו מתנגנת לה, שומע את הבכי החרישי
ויודע שיש כבר כאלה שנימצאים בשביל גן העדן.
אנשים בוכים אנשים חיים בפחד ליום של מחר.
ואני מתבונן מהצד נימצא בתוך כל היאוש וכל הסבל.
ורוצה להגיד מדוע ורוצה לשאול עד מתי??
ושוב אנחנו נופלים ומקבלים מכות, ואנשים בוכים ואולי גם
יודעים
שכרגע אין ברירה כי אין רגע למחשבה.
לכל אותם מיואשים שחושבים על המחר אני אומר חכו לי כי
יש לאן ללכת יש לאן לשאוף רק תנו לי רגע לנגב את הדמעות.