הם יושבים ולכולם יש פחות או יותר אותה הבעה. ככה זה בשבע
בבוקר, לאף אחד אין כוח לאמץ לעצמו הבעה ייחודית לו. זה נראה
כל כך ברור על מה הם חושבים, בקלות אפשר לנחש מה עובר לכל אחד
מהם בראש, אבל במחשבה שנייה אני מבינה כמה אני טועה. אולי הוא
נראה שקוע בשיעור ואפשר להניח שהוא חושב על דברים ברוח השיעור
או לפחות על כמה הוא לא רוצה להיות כאן. אבל... גם אני הרי
נראית ככה, יושבת בכיתה וכותבת לעצמי, מסתכלת על המורה ועל
כולם. מישהו מהצד ודאי היה חושב שאני שקועה בתוך השיעור, אבל
אני בכלל לא יודעת על מה מדברים.
לו רק יכולתי להתנתק מגופי ולהתחיל לרחף לי, הייתי עוברת מכיתה
לכיתה, מסתכלת על אותם הבעות זהות של שבע בבוקר ומנסה לנחש על
מה הם חושבים. מנסה אבל זה בלתי אפשרי. הייתי ממשיכה...
12 ימים שלא דיברתי איתו. זה לא מפריע לי, לא יותר מדי. אבל
הייתי רוצה שזה לא יהיה ככה. ואני יודעת את כל הבולשיט הזה,
שמה שעבר עבר וככה היה אמור לקרות, ואם זה לא היה קורה לפני 12
ימים אז אולי זה היה קורה בזמן אחר, אבל זה בטוח היה קורה. רק
הייתי רוצה לחזור לאותה נקודה שבה משהו ביחסים שלנו השתבש,
למרות שזו לא נקודה מסוימת ואני אפילו לא יודעת מה קרה, מתי
ולמה, אבל הוא ממשיך וטוען שאני השתניתי. אני ולא הוא. ואני
ולא הוא גרמתי לכך היחסים בינינו יהיו כמו שהם עכשיו. אם הייתי
יכולה הייתי חוזרת עכשיו בזמן ומתקנת את כל מה שעשיתי לא נכון,
אם רק היה אומר לי מה זה! אבל הוא שותק. כבר 12 ימים שהוא
שותק.