איך אני אוהבת את הריח הזה של ארבע בבוקר. ריח מתוק, של יום
מתחדש שאף אחד עוד לא הספיק להרוס, כי כולם ישנים בארבע בבוקר.
האויר לח והדשא שאני שוכבת עליו רטוב בעדינות, מלא בטיפות טל
קטנטנות וכל פעם שאני נוגעת בטיפה היא מחליקה על האצבע שלי
וממשיכה לכל אורך היד, מדגדגת אותי, עד שהיא מגיעה למרפק ושם
נעצרת. כל הטיפות נעצרות במרפק, מעניין מה יש שם. והשקט. הדממה
הזאת של ארבע בבוקר. כל האורות מהבתים הרחוקים כבויים והלילה
מתחיל להתבהר. עדיין לא זורחת השמש, אבל החושך נהיה יותר בהיר
כאילו מישהו הוריד ממעטה הלילה את שכבת הכוכבים שלו והותיר רק
שכבה חיוורת. איזו דממה. הדבר היחיד שאני שומעת זה קול הנשימות
שלי מתמזגות עם האויר הקר והנקי של ארבע בבוקר, אף אחד לא
הספיק ללכלך אותו. הבוקר הופך להיות משחור בהיר לכחלחל וזה
הסימן בשבילי שאני צריכה לקום ולחזור הביתה. כל כך קשה לי לקום
ולהנתק מהמקום הקבוע שלי בדשא, אבל אני קמה ומסתכלת על השקע
בדמותי שנשאר בדשא. לפחות השארתי איזשהו חותם על יום ראשון
המתקרב. אני מתחילה ללכת לכיוון הבתים, הכיוון ההפוך מהמקום
שהייתי רוצה להשאר בו עכשיו, בשדות הענקיים האלה. כשאני שוכבת
שם בטח לא רואים אותי, אני טובעת בין גבעולי הדשא הגבוהים. אבל
אני ממשכיה לכיוון הבית, ועוד מעט אני אכנס הביתה בשקט בשקט
ואתכרבל בתוך השמיכה, אחלום שאני עדיין שם. ואחרי שעה אמא תעיר
אותי, דוחקת בי למהר כדי שלא אאחר לבית ספר, ובין לבין היא גם
תשאל אם שמעתי משהו באמצע הלילה, כי כבר כמה שבועות שהיא שומעת
בלילות ראשון קולות מוזרים. ואני אגיד שאין לי מושג על מה היא
מדברת, אני ישנתי כמו תינוק. |