מה קורה אחרי שמתים? לא לאלה שמתים, אלא לאלה שצריכים להשאר
כאן גם אחרי.

...ויש כמובן את הסידורים של הלוויה. הפרחים, המצבה, איפה
יושבים שבעה ושלא נדבר על כל הטלפונים שהייתי צריכה לעשות כדי
להגיד לכולם שדודה לאה מתה...

קמצנית זקנה! לא השאירה כלום. רצתה הלוויה מפוארת אבל לא נתנה
גרוש. לקחה איתה הכל לקבר המופרעת הזאת. הייתי צריכה להשאיר
אותה להירקב בחדר מתים, עם התווית הזאת על הבוהן והטמפרטורה
הנמוכה. הייתי יכולה להגיד שאני לא מכירה אותה כששאלו אותי.
הייתי אומרת שהיא לא שלי, אבל אני בחורה טובה... טובת לב. לא
יכלתי להשאיר אותה ככה לבד.

אני טיפוס טוב. תמיד ידעתי את זה, אבל הזקנה המעצבנת הזאת
מתכננת לשבת לי על המצפון גם אחרי שהיא כבר מתה. כלבה
מניפולטיבית שכמותה! אני גם בטוחה שהיא סידרה את זה שהיא תמות,
כדי לעשות לי רע. כדי לגרום לי לטרוח כל כך הרבה על הלוויה ועל
הסידורים.

וזאת באמת יופי של לוויה, אם יותר לי להחמיא לעצמי ( ואני לא
מחמיאה לעצמי בד"כ אבל הפעם באמת הרמתי משהו טוב). תראו איך
כולם בוכים, איזו התרגשות, אפילו לי יש דמעה בעיניים. יופי של
הלוויה.    

את הכל אני אירגנתי, אבל בטח גם את הקרדיט הזה היא תנסה לגנוב.
היא "מסמר הערב", "מוקד המסיבה" לא יכולה בלי למשוך תשומת לב
הזקנה, ועוד הייתה חייבת למות בלי להשאיר אגורה. כמה אגוצנטרי
מצידה.

תראו איך שאף אחד לא בא להגיד לי כמה יפה היה הטקס, כמה סידורי
הפרחים מושלמים ואיך שהספדתי את דודה לאה כל כך יפה... כלום...
כולם מרוכזים באבל של עצמם. כולם מרחמים על עצמם.

ומה איתי?!?! מה איתי לעזאזל! אני איבדתי דודה!!!