זה היה לילה נורא, וכל בוס שרצה רק להראות כמה כוח יש לו,
צעק.
עזבתי את המקום בכעס, עם כמעט דמעות בעיניים וחנק מגעיל בגרון,
ואמרתי לעצמי בקול רם, כבר יודעת מה עומד לקרות: "רק אל תתחילי
לבכות". עד שהגעתי לאוטו כבר שפכתי דמעות. יצאתי מהחניה
והתחלתי לנהוג. לא מהר מדי, לא לאט מדי, אלא נהיגה חסרת רגש
כזו, מתוך הרגל, עם ההגה ביד ומבט לא ממוקד בכביש. נסעתי
והדמעות טשטשו את הדרך. זה אדיוט וזה דביל ומי נתן לבחור הזה
רשיון. והצורך להגיע הביתה רק גובר ויחד איתו גם הצורך להמשיך
ולבכות ולבכות ולבכות ולהרגע...
מה עושים? מזעיקים חברה. אבל לא כל חברה, אלא רק כזאת שתבין את
זה שאני עלולה להתפרץ עליה בכעס. לא כי היא אשמה, כי היא שם.
ובאמת לא יעברו כמה דקות וכבר חברתי הטובה תגיע. נשב יחד על
הספה בסלון ונשתה קפה עם כמה שפחות סוכר, ונמרר בבכי על כמה
שהעולם לא מתנהל כשורה. נתמרמר ונתלונן עד שנחליט לקחת את
עצמנו בידיים ולצאת כדי לשכוח מהבלאגן. נצא לשתות עוד כוס קפה
על שפת הים בת"א, נסיעה קצרה רק בשביל לשטוף את הראש ולצאת
מהצרות שיושבות כל כך חזק על הכתף.

(מה מביא בן אדם לצאת מהבית וללכת לשתות קפה? הרי קפה יש בבית
וגם לשבת אפשר...  חברתי הטובה תמיד אומרת " נצא כדי לראות קצת
אנשים וכדי לא להרגיש לבד " ואני חושבת שלפעמים אתה יכול לצאת
ולהיות מוקף באנשים, ולהרגיש יותר לבד מאשר לשבת בבית ולהיות
לבדך...)

התחלנו לנסוע, אני וחברתי, לכיוון העיר. מכאן ואילך, לא הרחק
מן הבית, תהדהד לי בראש תמונה שלא אשכח גם עוד 30 שנה.
הבלמים של האוטו מלפנים חורקים, ואני רק זוכרת איך הכלב הגדול
השחור ששיחק עם כלבה קטנה, התגלגל בין הגלגלים של אותה
המכונית. ושמעתי את הצעקה /יללה של הכלב ושמעתי את הכאב שלו,
וקפא לי המבט כשם שהרגל שלי קפאה על הבלמים.
לא חשבנו פעמיים ויצאנו מהאוטו כדי לעזור לכלב ששכב פצוע ומילל
על הכביש. הנהג שדרס אותו עמד בצד בהלם ואני ניגשתי לכלב
ליטפתי אותו בראשו, וצעקתי לו בקול רם אבל שבור שלא ימות.
דיברתי אליו כאילו היה זה בן אדם ששוכב על הכביש והתחננתי
שיתעורר וליטפתי אותו עוד. כל השאר כבר לא עזר. גם שלקחנו את
הכלב לוטרינר שגר ממש ליד, כבר ידעתי שהוא מת, אבל המשכתי
לנסות ולהציל אותו במין ציפיה תמימה ונואשת של ילדה בת 10 שהכל
יהיה טוב. ואני לא ילדה בת 10. אני בחורה בשנות ה - 20 לחיי
שבין כל הצרות בעבודה ובין כל המריבות עם הבוסים ובין כל מה
שמציק ומעצבן, מצאה את הילדה שבה שלא חשבה על כלום באותו הרגע,
חוץ מעל הכלב השחור הגדול שנדרס בין הגלגלים של האוטו מלפנים.

לבית הקפה כבר לא היה לנו חשק ללכת, והדרך הקצרה שעשינו הביתה
עברה בשתיקה.
ואני רק חשבתי לעצמי איך כלב שחור גדול הוציא לי את כל המחשבות
הרעות מהראש, ולימד אותי (אם רק היה יודע), מה חשוב באמת...