אתמול עשיתי לי תמונה של מוות.
אתם יודעים, תמיד אחרי שחייל נהרג יש תמונה אחת שלו שמתפרסמת
בכל העיתונים, החדשות, בבית הספר בו הוא למד, ליד קברו הטרי,
בביתו - תמונה של מוות.
בתמונות של מוות רואים את החייל, במדים, שיער קצוץ, ידיים על
הרובה וחיוך מאולץ מעט על הפנים.
רציתי לעשות לי תמונה של מוות. עוד שבוע אני ויחידתי יוצאים
לפעילות, וכשאמות בתקרית במחסום כלשהו בקו הירוק, אני רוצה
שתהיה לי תמונה של מוות מוכנה.

אתמול עשיתי לי תמונה של מוות.
רק כדי שלאמא יהיה פחות מה להכין להלוויה.
שאדע איך יזכרו אותי, כדי להיות בטוח.

עליתי על מדים מגוהצים, סידרתי את השיער שהספיק קצת לצמוח,
לקחתי את הרובה ויצאתי לחצר הבית. הצבתי את המצלמה במצב
אוטומטי על שולחן העץ. רצתי מהר לעמוד אל מול המצלמה וחיוך
מאולץ על פניי. כך עשיתי מספר תמונות ושלחתי אותן לפיתוח.

היום קיבלתי את התמונות מהפיתוח ובחרתי את תמונת המוות שלי.
הדפסתי על שקף את שמי ושנת הלידה שלי. "אסף טננבאום 1981 - ".
במקף נתקעתי. לא ידעתי מה לכתוב. לבסוף, לאחר לבטים רבים כתבתי
2002. לא נתתי לי הרבה זמן. עם המצב הנתון של המדינה ואני
בחזית, שיערתי שלא אזכה לראות את 2003, לא אזכה להיות דוד
לילדה של מירי, אחותי, לא אסע להודו, לא אלמד במכללה, לא אקבל
תואר, לא אוליד ילדים, לא אקים משפחה, לא אזדקן, לא אחיה.

אתמול עשיתי לי תמונה של מוות - רק ליתר ביטחון.