היה זה יום אחד נאה, בהיר, כזה עם שמיים מלטפים וענני קטיפה
לבנבנים, משייטים לאיטם בתוך העומק והגודש הכחול בהיר. רוח
קלילה נשיבה מצד אחד של העולם לצידו השני, ורשרוש העלים מהעצים
המלבלבים ממעל נשמע היה כמו שריקה מאושרת של איש לכלבו. הדשא
היה קצוץ היטב, מטיל את צבעו הלאה והחוצה ממנו, כמו חודר לתוך
הלב, לתוך מחזור הדם. בוהק השמש הרהיב כמעט למרחקים, אך לא היה
מסנוור, וחומה של השמש היה די הצורך- לא חם מידי, לא קר מידי,
כמו אמבטיה לילד חולה. שבילי הגן היו מסודרים ומסורקים, ואנשים
היו מהלכים בהם לאיטם, נהנים מיום יפיפה שכזה, חושבים מחשבות
ומחייכים.
והנה, עובר לו איש צעיר כבן עשרים בשבילים. הוא לא גבוה
במיוחד, שערו חום קצר ומסורק היטב, נעול נעלי ספורט, מכנס
קורדרוי צהוב וחולצה כחולה. מבט נחוש על פניו. מולו בשביל
הולכת אישה. היא מבוגרת ממנו, לפחות בשנות השלושים לחייה. היא
דוחפת עגלת תינוק, אשר תינוק חוסה בתוכה. עיניה מזוגגות משהו;
כנראה חושבת על דבר מה אשר מטריד אותה. האיש הצעיר נעצר ומביט
בה חולפת על פניו, בהליכה איטית ולאה, דוחפת מתוך הרגל את עגלת
תינוקה, כאילו היה זה הדבר היחיד שעוד נותר לה בחייה. והנה היא
חולפת על פניו, והוא מסתובב, תופס בכתפה ושואל: "את מאושרת?"
היא מביטה בעיניו. הוא מביט בעיניה. ושתיקה. "מאושרת?" היא
שואלת. "מאושרת", הוא עונה. היא מביטה בעיניו. הוא מביט
בעיניה. והיא מתחילה לבכות. הוא אוסף אותה לחיקו בחיוך כבוש,
מלטף את שערה בעדינות. התינוק בעגלה ישן. והיא בוכה, והוא
מלטף. היא ממלמלת, "מאושרת... מאושרת..." והוא מלטף. לאחר
רגעים היא אוספת את עצמה, חדלה מבכיה, לוחצת את ידו וממשיכה
לדחוף את עגלת תינוקה. התינוק מתעורר ופורץ בבכי. היא ממשיכה
בהליכתה האיטית, המהוהה, הדלוחה והאוטומטית. האיש הצעיר עוד
מביט בה בהליכתה, ואחר סב על עקביו ורץ הרחק מן הגן. כמה אושר
היה על פניו. ואיזו החלטיות, איזו אסרטיביות! איך הלך, ואיך
ניגש, ואיך תפס בכתפה, ואיך אמר, מאושרת הוא אמר, כל כך חד
וברור וישיר, בלי עכבות ובלי עניינים, את אשר על ליבו ככה, ירה
ישר מהפה.
"סליחה, אולי אתה יודע מה השעה?"
הסתובבתי לעבר הקול- אישה מבוגרת, כבת ארבעים, קמוטה ומסריחה
מבושם זול- ותקעתי לה את האגרוף הכי חזק שאני אוכל אי פעם לתת
למישהו, ישר באמצע הפרצוף, ריסקתי לה ככה את כל האף, והדם
השפריץ על הגופייה שלי ומילא לי את כף היד, והיא נפלה וחבטה את
ראשה בספסל שלי ושוב השפריץ ראשה קילוח דם לעבר גופייתי. אבל
אני הייתי אסרטיבי. |
