דלת העץ התנפצה מבעיטתו של גולדווינד. הוא יצא מהחדר, בו היה
כלוא זמן כה רב. הוא סבב בסבך החדרים של הטירה הלא מוכרת, עד
שמצא את שער הטירה. השער הכבד ירד משלשלאותיו במהירות,
כשגולדווינד ביתק אותן מהגלגלת, ונחת על הקרקע בחבטה אדירה,
שהרימה אחריה ענן אבק. הוא יצא החוצה, קשתו ואשפת החיצים על
גבו, ומיצמץ בעיניו. אור שמש. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. כמה
זמן? הוא לא ידע. אמא טבע הייתה לצידו. אהבתה ולחישתה ליוו
אותו. הוא לא ידע מה עליו לעשות כעת, משהוא חופשי. יער עבות
נפרש אל מולו. "זו תהיה הממלכה הקסומה שלך, גולדווינד בני",
לחשה לו אמו. והוא דהר אל תוך היער שלמולו, לא בטוח מה צופן לו
עתידו. הוא חשב כי הוא הקנטאור היחידי בעולם, ולא היה בטוח
כיצד יתנהלו חייו מעתה. הוא ידע כי בני האדם יפחדו ממנו, ואולי
אף ינסו להרוג אותו, אבל הוא לא פחד. רק חץ מחיציו יכול להרוג
אותו. מכל זה עלתה וצפה החלטה ברורה אחת ויחידה: מעתה ואילך,
הוא לא ישתמש בכוחו לרעה. הוא יעשה שימוש בעוצמתו וכישוריו אך
ורק למטרות הטוב והטהור. תוך כדי דהירתו אל מעבה היער, הוא שמע
שוב את הלחישה. אמא טבע דיברה אליו, אל תוך אוזנו, בזמן שדהר:
"בני, שני עידנים חלפו בזמן שהיית בטירה המכושפת. מאתיים שנה
היית כלוא, ובהיותך בן אלמוות בגלל הקשת המוזהבת, בן אלמוות
כמו המכשף, לא יכולת לדעת כמה זמן עבר. לאחר כישוף ההתמזגות,
החלטתי אני ליצור לך ממלכה. ידעתי כי תנצח ותצא משם, ויצרתי את
היער הקסום הזה. בתוכו גידלתי גזע חדש, גזע של קנטאורים שאני
יצרתי. הם יודעים כי אתה מלכם, ומחכים בקוצר רוח להופעתך. בני,
בני-האדם חזקים עתה. אמונתם בקסם מתערערת, והם פוחדים מפני
הקסום והמכושף. שמור על בני מינך, גולדווינד, מפני שאתם אחרוני
יצורי הקסם. האדם הכחיד את הפיות, השדונים, חדי הקרן, נימפות
היער ושאר היצורים, מתוך פחד וקינאה. אתה תהיה האחרון בני. אתה
ובני מינך, הקנטאורים - החזקים והחכמים שביצורים."
הקנטאור דהר למעבה היער, עד שהגיע לקרחת יער עגולה. תחושה
חמימה בתוכו פקדה עליו לעצור כאן, ולקרוא לקנטאורים ששכנו
ביער. הוא נעצר, פתח את פיו, וקרא: "שימעו לי, קנטאורים. אני,
גולדווינד, מלככם, יצאתי מן הטירה המכושפת, ושבתי אליכם. מעתה
ואילך, אני מגינכם, וכולנו ביחד מגיני היער הזה - מעוז הקסם
האחרון בעולם כולו. בואו אליי עכשיו, בני עמי, אהוביי."
מבין העצים החלו להופיע קנטאורים וקנטאוריות, בצבעים וגדלים
שונים. כולם היו יפים מאין כמותם, וחיוך רחב היה פרוש על פני
כולם. הם התגודדו מול גולדווינד, ונעצו בו עיניים נוצצות,
וגולדווינד ידע, שהוא נמצא כעת במקום לו יועד כל חייו. הוא
ידע, שהוא נמצא בבית. |