ראשו של הקנטאור המה עליו. הוא היה מודע לכך, במעורפל. הוא גם
היה מודע לכך, שמשהו שולט בו, שולט במעשיו ובדבריו, ושולט ברוב
רצונו החופשי. הוא לא רק אמר שהוא רוצה לרצוח. הוא האמין
שהוא רוצה לרצוח. הוא האמין שהמכשף הוא אדונו. אבל משהו, קול
נסתר בחדר אחורי כלשהו במוחו, הציק לו ללא הרף, כמו זבוב קטן
וטורדני: "לא להיכנע, לא לוותר. לא להיכנע, לא לוותר." משהו
בתוכו נלחם בכישוף, והוא לא ידע אם זה איזשהו כוח חיצוני, או
שמא הוא עצמו, שנלחם בכישוף. כדור הבדולח הוסר מלפניו, והכישוף
היה קרוב להשלמה. המכשף נכנס לחדר, ובידיו משהו לא מזוהה. משהו
ענקי, בצורת חצי סהר. משהתקרב, הבחין הקנטאור שזוהי קשת, גדולה
פי כמה מכל קשת שראה בחייו. ועוד משהו, משהו מוזר בקשת... היא
נצצה באור יקרות. לרגע הקנטאור חשב כי הוא מדמיין, אבל הוא
נוכח לדעת שהקשת עשויה זהב טהור. "בשבילך, קנטאור שלי" הקשת
הוגשה לו בחגיגיות. הקנטאור לפת אותה ביד אחת, על אף משקלה
וגודלה. "קשת קסומה, שבכוחה לירות חץ למרחק כפול ומכופל מכל
קשת שאי פעם נבנתה. הקשת הזו נוצרה מכישוף חזק מאוד, במיוחד
עבורך. לא רק שהיא תהיה כלי הנשק החזק ביותר עלי אדמות, היא גם
תגן עליך ממוות. כל עוד הקשת איתך, רק חץ מחיציך המכושפים יוכל
להורגך. נסה את הקשת!" אשפת חיצים הופיעה בידיו של המכשף, והוא
מסר חץ אחד לקנטאור. הקנטאור מתח את מיתר הקשת לאחור, ונוכח
שלמרות שהייתה עשויה זהב, הקשת הייתה גמישה כענף עץ אלון טרי.
הוא כיוון, ושיחרר את החץ. החץ פילח את הקיר שמולו כאילו היה
עשוי מים, והמשיך הלאה במעופו אל המרחב שבחוץ. נשמעה צווחה
מקפיאת דם. החץ פגע בעופר צעיר, בדיוק בליבו, והרג אותו. "עוד
משהו, קנטאור שלי. החיצים שלך, כשהם נורים מידיך, יעצרו אך ורק
כאשר יפגעו בלב חי, וידוממו אותו. אין יצור חי שיכול לחיציך,
חוץ ממני. זהו נשקך. השתמש בו כמצוותי בלבד!" הקנטאור בחן את
נשקו. אכן, כוח הרסני ורצחני היה בנשק זה. המכשף נתן לו את
אשפת החיצים, והקנטאור שם אותה על גבו, יחד עם הקשת. ואז עזב
המכשף.
תקופה, שלא ניתן לאמוד אותה, עברה על הקנטאור באותו חדר. המכשף
ידע כי רצונו חזק, ורצה להיות בטוח שהוא יישמע לו ורק לו, לפני
שישחררו. מוחו של הקנטאור היה ריק לגמרי ממחשבות, למעט אותו
קול קטן וטורדני באחורי מוחו: "לא להיכנע, לא לוותר. לא
להיכנע, לא לוותר." אבל הוא לא הקשיב לו. כל אימת שניסה, הרגיש
כאילו מישהו דוקר את פנים ראשו בסיכה. לפרקים הוא חש במעין
ישות קרובה אליו, שופעת רגש מוכר אך משהו שהוא לא זכר לחלוטין,
אך כשסיבב את ראשו, לבחון את הישות, לא ראה כלום. בחלומותיו
הוא ראה רק דבר אחד: את המכשף. הוא ראה אותו בצורת ענק מזרה
אימים, והמכשף שינן שוב ושוב את מנטרת החוקים שלו. ומעל לכל זה
הייתה המילה,רגועה, שקטה, נוראה: שליטה. באחד מחלומותיו, בעוד
המכשף ממלמל את המנטרה, הוא שמע עוד משהו. חלוש, מרוחק, מילה
אחת בלבד. מילה שגרמה לו להקיץ משנתו בקפיצה פראית, כשעמד על
משמעותה. מילה מלאה באותו רגש מוכר ולא מזוהה. בני. עיניו
נפקחו לרווחה. הוא נעמד על רגליו. הוא הכיר את המילה הזו,
והכיר את הקול שאמר אותה. הוא חש בכאב חד מפלח את ראשו, חלק
מכישוף השליטה שהטיל עליו המכשף. אבל עכשיו משהו אחר בו
התעורר, ונלחם ביתר שאת בכישוף. הקנטאור חש שראשו עומד
להתפוצץ. מאבק אימים התחולל בפנים, והכאב לא נחסך ממנו. המכשף
ציפה ממנו להתנגדות מסויימת, ולכן הכישוף שהוטל עליו היה חזק
במיוחד. למען האמת, המכשף כילה את רוב כוחותיו ביצירת הקנטאור
והשליטה בו. הקנטאור זעק והתפתל בכאב. הוא בעט ובטש, בעודו
שכוב על צידו. הוא נדקר כמה פעמים מקשתו המוזהבת, והשלשלאות
שכבלו אותו התהדקו יותר ויותר. המכשף, שחש במשהו המשתבש
בכישוף, הופיע מולו, והקנטאור בקושי הבחין בו. הוא כמעט התעוור
מכאב. ראייתו היטשטשה, והוא חש הוא עומד לאבד הכרה. הוא ידע
שהוא עומד לאבד הכרה. איכשהו, הוא עוד שם לב למכשף, עומד מולו,
עם כדור הבדולח הכחול, המקרין, השולט, וממלמל מילות כישוף בכעס
הולך וגובר. נראה היה שהמכשף לא שמע לעצתו שלו, והמעיט בערכו
של הקנטאור. ואז, הכל השחיר. הכאב הפך קשה מנשוא. הקנטאור צרח.
ואז, הוא חש במשהו יוצא ממנו. הוא חש שהוא יוצא ממנו. הוא
ראה חלק מגופו נפרד ממנו, ועומד אל מולו. הקנטאור עמד מול
עצמו, ולראשונה, ראה את עצמו. הוא בהה בהשתאות: לפניו עמד סוס
לבן, ענק, שהקנטאור היה בטוח שראה אותו בעבר. במקום בו היה
אמור להיות קבוע ראשו, השתנה מרקם גופו לבטן חטובה של אדם,
מלווה בחזה, ידיים, וראש. ראש שהוא הכיר, אבל לא כך. פנים
נחושות, יפות, חכמות. שפתיים הדוקות ומשורטטות להפליא, אף נשרי
וסמכותי, עצמות לחיים גבוהות, שהוסיפו יופי לפנים האלה, שיער
ארוך וחלק, כסוף ונוצץ, כעת פרוע ומלא אבק ולכלוך, ולסת חזקה
ונחושה. אבל העיניים.... כחולות, עמוקות, ומלאות רוע. רוע
טהור, צרוף. הוא פחד מהעיניים האלה. הוא ידע מי הקנטאור שעומד
מולו. זה היה הוא עצמו, או לפחות חצי ממנו. החצי הרע. הוא ידע
היכן הם נמצאים. הם נמצאים בתוך ראשו. הוא ידע מה הולך לקרות.
הם הולכים להילחם. והוא ידע על מה הם נלחמים. הם נלחמים
עליו. מי שינצח, יהיה הקנטאור האמיתי. טוב או רע. השאלה
שחלפה במוחו של הקנטאור, הותירה אותו המום ומבולבל: האם כדאי
בכלל להמשיך ולחיות? הרי אני תפלץ, יצור חריג. כל מי שיראה
אותי ייחרד. אני אחיה כמנודה, הרחק מכולם... ואז צף ועלה אותו
קול, אותם פנים שהעירו אותו משנתו אל תוך המאבק הזה: "אתה
מוכרח לחיות. למען העולם. למעני. למענך." והוא ניער ראשו
והתעשת. כן. הוא מוכרח לחיות, והוא יינצח בקרב. הקנטאור השני
גיחך. לפני שהקנטאור הטוב השלים את החלטתו, הוא ראה את השני
נע. או יותר נכון, לא ראה אותו נע. מהירותו הייתה הרבה מעבר
למה שעיניו היו מסוגלות לקלוט. הוא חש זוג פרסות חזקות ננעצות
בבטנו, ועף אחורה, תוך שהוא צועק בכאב. הקנטאור השני עדיין
גיחך ברשעות. שוב אותה תנועה מהירה, ושני אגרופי מחץ כמעט
רוצצו את גולגלתו של הקנטאור הטוב. הם לוו בעוד בעיטה בשתי
הרגליים האחוריות האימתניות. הקנטאור הטוב לא יכול היה לזוז.
בטנו הפכה סגולה ושחורה ברובה, והוא היה בטוח שאיברים כלשהם
התפוצצו בקרבו. ראשו היה מלא דם. הקנטאור השני הסתובב אליו,
ובאותו גיחוך, פצה את פיו: "חלש. הטוב תמיד היה חלש. אתה מעורר
רחמים. אתה מגעיל אותי. אני אעשה לך טובה, ואהרוג אותך. מזהה
את זה?" הוא שלף מעל גבו קשת. מוזהבת. הקנטאור הטוב מישש את
חזהו, אבל מיתר הקשת לא היה שם. הקנטאור השני לקח את קשתו
הקסומה, ועכשיו הוא מתעתד להורגו. הוא התכונן למות. הקנטאור
השני מתח חץ במיתר הקשת, ושיחרר. הקנטאור עצם את עיניו. זה
נגמר. החץ ננעץ... בכתפו. הוא זעק. הכאב היה בלתי נסבל, אבל
הוא עדיין היה חי. "האם הוא משתעשע איתי?" השאלה צפה במוחו.
וכאילו כדי לענות לו, הקנטאור השני אמר: "השתעשענו מספיק.
ועכשיו, תמות". הוא מתח עוד חץ במיתר. ברק של זיכרון היכה
בקנטאור הראשון... הוא נזכר בחץ הראשון שירה, והוא נזכר במה
שהמכשף אמר לו על חיציו: "...החיצים שלך, כשהם נורים מידיך,
יעצרו אך ורק כאשר יפגעו בלב חי, וידוממו אותו. אין יצור חי
שיכול לחיציך, חוץ ממני..." אבל החץ פגע בכתפו, והוא תקוע
שם... החץ השני נורה, ופגע ברגלו. הוא נפל. היה נדמה כאילו קשה
לקנטאור השני להשתלט על הקשת... מבע של אכזבה הופיע בעיניו של
הקנטאור השני. הוא באמת כיוון הפעם. הקנטאור הטוב לא הבין מה
קורה, אבל הוא ידע דבר אחד. זו ההזדמנות היחידה שתהיה לו אי
פעם. בזעקת כאב אדירה, הוא שלף בבת אחת את החץ מרגלו. הפצע צרב
כברזל מלובן. בשארית כוחותיו הוא הזדקף. הפצע ברגלו כאב עד
דמעות, אבל הוא חרק שיניים. מתנודד, הוא זקף ראשו והביט אל תוך
עיני הקנטאור השני. "אתה לעולם לא תהיה אני. אני לעולם לא אהיה
רע". קולו היה שקט ובוטח, ועיניו ברקו בנחישות. הוא הרים את
החץ ביד קמוצה בחוזקה, והשליך אותו בכל כוחו אל עבר הקנטאור
השני. החץ ננעץ בבטנו. לרגע חשב הקנטאור שהחץ מזוייף, שכן החץ
אמור להגיע אך ורק ללב חי. הקנטאור השני התפוצץ ונמוג,
ומתחתיו, עם חץ זהוב בליבו, והקשת המוזהבת, הגדולה מכפי
מידותיו, בידיו, עמד המכשף, ומבט מבולבל והמום בעיניו. זו
הייתה אשליה בלבד, והקנטאור השני היה בעצם המכשף, שעטה על עצמו
כישוף של אשליה. הוא החל להסתחרר במקומו, בעוד לשונות אש
סגולות מתגלות בפצע הפעור בליבו. האש יצאה החוצה, והחלה שורפת
את המכשף, בעוד המערבולת השחורה נפערת, הפעם קרוב מאוד
לראשו... ובעודו עולה באש סגולה, צועק ומצווח, בלעה אותו
הערפילית כליל. המכשף איננו עוד. הקנטאור ניצח. אבל משהו הציק
לקנטאור...המכשף אמר שהחץ לא יוכל לו, אז איך זה ייתכן? האם
המכשף שיקר? משהו, זיכרון, טירטר במוחו של הקנטאור... הוא נזכר
במילותיו של הסוס: "אסור שאדם מרושע כמו זה שכלא אותי ואותך
כאן, ייגע בי... אסור שיצירה טהורה של אמא טבע תיגע ביצור
נפשע, רשע וטמא כאדם שהביאנו לכאן... אם ייגע בי המכשף, אדם
המורכב כולו מרשע, הניגוד המוחלט לטהרת אמא טבע, הרי ששנינו
נמות בו במקום, והאיזון בטבע יופר, ויגרור אחריו כאוס מוחלט,
שייגמר בחרבון העולם. כנראה שהמכשף יודע זאת, שכן הוא לא מעז
לגעת בי."
הקנטאור הסתכל על המקום בו עמד המכשף. הדבר היחידי שנותר שם,
היה החץ המוזהב. הוא ריכז מבטו בחץ. החץ היה מלא בדמו. הדם
שלו, דם הסוס הטהור של אמא טבע, שהכיל את מהותו הטהורה של
הסוס, ושל אמא טבע, תמצית הטוב והטהור. הדם הוא שהעניק לחץ את
הכוח להרוג את המכשף. המכשף לא ציפה לכך. במערבולת אדירה הכל
החל לחזור אל מוחו של הקנטאור: האיש שהיה פעם, הסוס שהיה פעם,
המכשף... והוא זכר. זכר איך לאהוב, איך לשמוח, איך לצחוק
ולחייך. הוא זכר את האישה. את אמו, אמא טבע. הוא ידע זאת
עכשיו. והוא זכר את שמו, לפני הכישוף: גודווין וגולסטד. הוא קם
על רגליו, עדיין מעט רעוע. השלשלאות עדיין היו שם, אך הכישוף
מת עם המכשף. הוא ביתק במכה את השלשלאות כולן במתיחה אדירה של
כל גופו, והרים קולו בצעקה אדירה: "לא עוד גודווין וגולסטד. לא
עוד אדם וסוס. מעתה, אני קנטאור. הקנטאור גולדווינד!!"