"קום על רגליך, קנטאור שלי! קום והיווכח בעוצמתך!" שאג אל מולו
המכשף. הקנטאור גילה להפתעתו שגופו מגיב לפקודותיו של המכשף.
חסר יכולת להתנגד, הקנטאור קם, בפעם הראשונה. הוא היה גבוה,
יציב, וחש עוצמה אדירה ממלאת אותו. במעורפל, הוא היה מודע
לשלשלאות שכבלו אותו, עדיין. הוא ידע כי הן מכושפות, ושכל
ניסיון להשתחרר מהן רק יגרום להתהדקותן. "הכה בקיר שלפניך,
קנטאור שלי" ציווה המכשף. הקנטאור עשה כמצוותו, והנחית אגרוף
במרכז הקיר שהמכשף בנה למולו. הלבנה בה פגע התפצפצה למליון
רסיסי אבק... אכן, היה בו כוח על אנושי, אלוהי. "הסתובב עם גבך
לקיר" ציווה שוב במכשף, והקנטאור סבב, כמצווה. "בעט בקיר בשתי
רגליך האחוריות" נשמע הקול, והוא בעט. הוא חש שהוא פוגע בקיר
בבעיטתו, אך הקיר הציב לו התנגדות כשל דף נייר... רגליו החזקות
ריסקו כליל את קיר הלבנים. הוא נפעם מכוחו החדש. כוחו הזה מילא
אותו בתאווה, תאווה לשליטה, תאווה לעוד כוח. הכוח מילא אותו
תחושה בלתי מנוצחת, אלוהית, מרושעת.הוא
היה מבולבל. הוא לא ידע כיצד עליו להרגיש כעת, מהשהתגלה לו
סודו שלו. לראשונה בחייו, הוא חש זעם, מסמא ומסנוור. הוא זעם
על המכשף, שהפך אותו ליצור חריג, הוא זעם על אמו, שלא עזרה לו,
ויותר מכל הוא זעם על עצמו, על שהניח לזה לקרות לו. הוא צעק,
שאג, מעמקי נשמתו, שהרגיש כי היא נקרעת חתיכה אחר חתיכה,
והוויתו מתמלאת ברצון לקטול את המכשף הצמוק שעמד מולו.
המכשף צחק. "יפה מאוד, קנטאור שלי. תרגיש את הכעס ממלא אותך,
את השנאה חודרת אל כל אחד מנימי נשמתך, והופכת אותך ללוחם אכזר
וחסר פחד."
"אני אהרוג אותך!!" צעק לעברו הקנטאור.
"אינני חושב כך" סינן המכשף מבעד לחיוך זדוני, שהלך והתרחב.
הקנטאור הסתער לעברו. הוא חש את השלשלאות שכבלו אותו מתהדקות
סביבו, סביב גופו וגרונו, חונקות אותו בכוח איתנים. לבסוף
הרפה. המכשף פרץ בצחוק לבבי. "באמת חשבת שתוכל לגבור על
כישופיי? גם בצורתך הנוכחית, לא תוכל לי." והקנטאור נוכח לדעת,
שוב, שהמכשף דיבר אמת. בכוחו הוא לא יוכל לו. "אני עוד אחזור",
פלט המכשף, ונמוג. הקנטאור נשאר לבדו בחדר החשוך, כבול ואבוד,
ובכה.
המכשף חזר, אחרי זמן שנראה כנצח. הוא חזר ובידו כדור בדולח קטן
וכחלחל. בתוך הכדור הבהיקה מילה קדמונית, שהקנטאור לא הצליח
לקרוא, אך הבין איכשהו את משמעותה. "שליטה", היה כתוב בתוך
הכדור. המכשף הניח את הכדור במרחק מסוים מהקנטאור, והחל ללחוש,
לחישות עצומות ומבולבלות, ערב רב של מילים אותן לא הבין
הקנטאור, מילים שהפחידו אותו. אור פרץ מחזית הכדור, והמילה
מתוך הכדור הוקרנה על ראשו של הקנטאור. "שליטה", נכתב על מצחו,
בצבע אדום כדם, בשפה עתיקה וקדמונית. "שליטה".
הקנטאור שמע את המכשף בתוך ראשו. הוא הכתיב לו אוסף חוקים, ועם
כל חוק, צרח הקנטאור צרחה של פחד והתנגדות. כל חוק צרב עוד חלק
מנשמתו, והוא חש זאת:
אתה שלי
אתה תציית לי ורק לי
אתה תרגיש רק את שאומר לך להרגיש
אתה תדע רק את שאומר לך לדעת
אתה לא תקום כנגדי
אתה תילחם לצידי
אתה שונא את הכל
אתה רוצה רק להרוג
אתה רוצח
אתה שלי
הקנטאור ידע שאסור לו להיכנע לחוקים האלה, אבל הם היו חזקים
ממנו. הם נצרבו, כחותם צריבה על בשרן של פרות, בבשרה של נשמתו.
הם היו כתובים על ליבו. הוא שמע אותם שוב ושוב, גם אחרי שהמכשף
עזב את החדר, ורק כדור הבדולח נשאר אל מולו, מקרין את אותה
מילה עתיקה על מצחו. שליטה.

המכשף נכנס אל החדר שנית. הקנטאור נעמד מיד על רגליו. השלשלאות
היו עדיין שם, אבל הוא כבר לא היה מודע להן. הוא לא היה מודע
לכלום. הוא זכר הכל, אך הכרתו התעלמה מכל מה שידע. רק דבר אחד
חשוב. הוא יציית לאדונו. הוא ירצח. הוא יהרוג. הוא ישמיד. הוא
שונא הכל. הוא יציית לאדונו. הוא שלו. הוא גם לא היה מודע
לקול האיתן, אך חלוש, שדיבר אליו מן הצד האחורי של מוחו: "אתה
טוב. אתה חכם. אתה מלא אהבה, ואסור לך להיכנע. הילחם בזה,
הילחם!! אסור לרוע שכזה להכניע אותך, הוא לא יכול להכניע
אותך. אתה תמצית הטוב והטהור, אל תיכנע!" הוא לא הקשיב. שמע,
אך לא הקשיב. המכשף נעמד למולו: "איך אתה מרגיש, קנטאור שלי?"
המבט בעיניו של הקנטאור סיפק למכשף את תשובתו. היתה במבט הזה
כניעה מוחלטת לרצונו של המכשף, ובצידה משטמה עזה שכוונה כלפי
כל דבר אחר, וכל יצור חי. עמוק בתוך אישוניו של הקנטאור, ניתן
היה לקרוא את אותה מילה בודדה. שליטה. המכשף היה מרוצה. סופסוף
הוא הצליח ליצור את הקנטאור הראשון, גנרל צבאו, הרוצח האכזרי
והמיומן ביותר בתבל, וזה אפילו לא היה כל כך קשה...