לאט לאט, חזרה אליו הכרתו. הוא לא היה בטוח איפה הוא, ואיך הוא
הגיע לכאן. לחרדתו, הוא גם גילה כי אינו יודע, למעשה, מי הוא.
הוא היה עירום כביום היוולדו. בצורה מסויימת, הוא חש כי זה
יום היוולדו. זיכרונות חלפו במוחו במהירות: כפר קטן ומוכר
ומנגד זיכרון של ערבות מוריקות, זיכרון של אנשי הכפר המוכרים
צפופים במעגל מולו ולעומת זאת זכר גם סוסים וחדי קרן עומדים
מולו ונועצים בו עיניים מלאות הערצה, וגם היה שם זיכרון של אדם
עיוור ומטורף שתוקף אותו... הוא לא ידע מה פירוש הזכרונות, או
למה הוא זוכר אותם. הייתה בו הרגשה של כפילות, ושל חידוש. הוא
הרגיש כאילו שני דברים בתוכו מתמזגים אט אט, ולא הבין את
משמעות ההרגשה. הוא ריכז את כל מאמציו וניסה להבין כיצד הגיע
למקום המוזר הזה, לחדר הענק והקר הזה, בעל קירות אבן, ובלי
חלונות, ורק תמונות עמומות שלא הצליח לעמוד על משמעותן, חלפו
כנגד עיניו. הוא אפילו לא ידע מה הוא... הוא החליט לחכות,
למשהו שייקרה, או למוות. ברגע שחשב על המוות, צף קול, בחדר
אחורי אי שם בתודעתו: "לא! אסור למות! יש לי גורל, אני מוכרח
לחיות. יש סיבה....". הוא לא ידע מה הסיבה. הוא לא זיהה את
הקול שדיבר אליו. אבל הוא החליט לשמר את חייו, לעת עתה. הוא
חזר ונרדם. הוא חלם.... בחלומו חזרו אליו כל המקומות האלה,
שהיו כזיכרונות עמומים של מקומות בהם לא היה מעודו, והסתחררו
סביבו במערבולת מזרה אימים. הוא צעק, צרח, בכה. הוא לא ידע איך
לצאת מהמערבולת הזו. ואז, פתאום, עלה וצף זיכרון אחד, מעל לכל
ההמולה: פנים. פנים של אישה, יפה מאין כמותה, מחייכת. החיוך
הזה... כל כך הרגיע אותו ונסך בו ביטחון, שהוא שכח לגמרי
מערבוביית הזיכרונות. הוא שכח לגמרי מהתיסכול שבחוסר הידיעה של
זהותו, וחייך חזרה. איכשהו, פיסת מידע אחת הייתה ברורה מעל לכל
ספק: האישה הזו היא אמו, והיא תעזור לו. היא תציל אותו. ואז,
רגוע ומחייך, הוא המשיך בשנתו.

הוא לא ידע כמה זמן עבר עליו בין שינה לערות, בניסיונות
כושלים, חוזרים ונשנים, להיזכר במהותו. אט אט החלו תמונות
במוחו להפוך ליותר ויותר מוכרות, וחדשות הופיעו גם כן. אבל דבר
אחד לא נתן לו מנוח: נראה היה שהוא זוכר מאורעות שקרו בדיוק
באותו הזמן, במקומות שונים... ויתרה מזו, מאורעות שקרו לו, אבל
לא לו, אלא למישהו אחר. הוא הוטרד מאוד מזיכרונות אלה, ומוחו
לא נתן לו מנוח. הוא היה צלול יותר כעת, ופחות מפוחד. אומנם
הוא טרם ידע מי ומה הוא, אבל יכולת החשיבה שלו התעצמה מרגע
לרגע, והוא ידע לנתח את המצב ולהבין אותו לאשורו, או לפחות את
מה שידע.

כל הזמן הזה הוא שכב, על צידו, בתנוחה שנראתה מאוד טבעית. הוא
הזיז רק את ראשו, ומעט מאוד את ידיו. את האישה שהייתה אמו הוא
לא ראה עוד, עד אשר יום אחד, היא התגלתה אליו שנית: "אתה מוכן
לאמת, בני יקירי. מוחך המפותח שב לחריפותו, אולם אני יודעת
שהאמת תכניע אותך. זכור! אינני יכולה להשיב את הגלגל לקדמותו,
כי כוחי נבלם. עכשיו אני אעזור לך להיזכר, בכל הקורות שהביאו
אותך עד כאן." ובמילים האלה, הוא חש כאילו ברק פילח את מוחו.
לפתע הכל חזר אליו, בשני קולות. הוא נזכר בכדור האש שהביא אותו
לחדר הזה, פעם אחת מהצריף שלו, ופעם אחת מאמצע יער קסום, בו
הוא חי... הוא נזכר ברעב וצמא גוברים, בחדר הזה, והוא נזכר
באדם, שהיה מולו, ובסוס, שגם היה מולו, אך באופן שונה. איכשהו
הוא ידע, כי הוא האדם, וגם הסוס. הוא נזכר בכאבי השלשלאות,
ובקולות המדברים בראשו. ומעל לכל זה, הוא נזכר באיש קטן וצמוק,
מלא תאווה ורוע, ובערפילית שחורה. הוא נזכר בלשונות אש סגולה,
שהתערבבו זו בזו. הוא נזכר באותן לשונות אש, מלחכות את גופו,
את נשמתו.... הוא נזכר בעינו של הסוס, ובעינו של האדם, והוא
נזכר בכך שהם התקרבו, זה אל זה, עד שהיו לאחד... לפתע, הוא
הבין מה קרה. הוא צרח, והתעלף.

משהתעורר, המכשף עמד מולו. הוא הביט בו בעניין רב, ובחיוך
זדוני שהביע שביעות רצון. קולו של המכשף נשמע בתוך ראשו של
היצור, והוא ידע, כי דבר כזה כבר קרה לפנים: "סופסוף התעוררת,
יצירה מושלמת שלי. אתה הוא ההתחלה, הבסיס. ממך ייצא גזע על של
לוחמים, שיצאו לקרב על השליטה בעולם, השליטה שלי. עורמתו
וחוכמתו של האדם, מול כוחו ואצילותו של הסוס. לך יש את כל זה.
אתה הוא יצירת המופת שלי. אתה הוא ק נ ט א ו ר!!"